קוד: אפלטון והתנ"ך: היומרה לדעת הכול בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל:
6 לכן כה אמר אדני יהוה יען תתך את-לבבך כלב אלהים. 7 לכן הנני מביא עליך זרים עריצי גוים והריקו חרבותם על-יפי חכמתך וחללו יפעתך. 8 לשחת יורדוך ומתה ממותי חלל בלב ימים. 9 האמר תאמר אלהים אני לפני הרגך ואתה אדם ולא-אל ביד מחלליך. 10 מותי ערלים תמות ביד-זרים כי אני דברתי נאם אדני יהוה".
כאן מסופר על מלך צור, שהיה חכם גדול, אך בכל אופן חטא בכך שלא ידע שיש גבול לחכמתו ושם את לבו כלב אלוהים. דבר דומה מסופר לנו אצל הנביא על פרעה. והנה, בדיאלוג של אפלטון "אותידימוס" מסופר לנו על שני חכמים, איותידימוס ודיוניסודורוס, שאף הם לא ידעו לשים גבול לחכמתם, וכה מגולל שם:
תחילה הם שואלים - "מי הם אותם שלומדים: החכמים או השוטים?" (כל כתבי אפלטון, כרך א', עמ' 469), ומוסיפים - "וכי לומדים הלומדים את אשר הם יודעים או את שאינם יודעים?" (שם, 470). כל תשובה תסתר. אם כך, עונה סוקרטאס, זהו משחק בעצם, ובכל-זאת - יש שני סוגי למידה, ומוסיף - כולם רוצים לחיות בטוב, ומזל הוא חכמה בעצם, נהיה מאושרים מתוך שימוש נכון בטובות, ולחכמה צריך לימוד. ואומרים שני החכמים (אחד מהם מדבר בפועל) - אם רוצים אתם לשנות אדם על-ידי לימוד בעצם רוצים אתם שיאבד כפי שהוא כעת. ועוד הם מוסיפים - אי-אפשר כלל לשקר, כי הכול בנמצא. ואומר קריטון - היודע דבר אחד יודע את הכול, כי אינך יכול להיות יודע ושאינו יודע יחדיו.
סוקרטאס מודה לחכמתם, ואולם לי נראה שכל הקטע בא להראות איך החכמה, או ההתחכמות, יכולה להוביל אותך גם למחוזות בלתי סבירים בעליל. ולעצם העניין - אדם אינו יודע הכל ולומר זאת זה לצאת כנגד גישתו המסורתית של סוקרטאס, שמראה שרב מה שאינו יודע על מה שהוא יודע. או האומנם כך הוא? אולי הכוונה היא, כי האדם בעצם יודע בתוכו את כל מה שהוא צריך לדעת - וזה מתאים לדעת סוקרטאס, שאומר שכל למידה היא רק היזכרות. וכן ביהדות ידוע הנאמר על העובר במעי אימו, שיודע הוא את כל התורה כולה, עד שבא מלאך בלידתו ומכה על מקום שפמו - והנה בכל זאת שוכח הוא את תלמודו, ואילו שני אלה טוענים, כי הם בקיאים בכל המלאכות ממש. וכן בהגדה של פסח נאמר - "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה..." - ובכל-זאת זה מתחיל בביטוי מגביל, וגם אם אפשרות כזו נלקחת בחשבון הרי אין משמעה ידיעת-הכול. ומתרבות יוון ידוע לנו על דידלוס שחטא בהיבריס, גאווה, ועונשו היה - שנשרף מהשמש בעת מעופו.