חסד חפצתי ולא זבח - עקרון הנביאים

קוד: חסד חפצתי ולא זבח - עקרון הנביאים בתנ"ך

סוג: כלל

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

הושע ו6 : "כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעלות "

 

כידוע, הנביאים מתבטאים בהרבה מקומות כנגד הקורבנות.

המקורות במקרא:

ישעיהו: א 11; מג 24-23; נו 7; נח 8-3.

ירמיהו: ו 20; ז 21; לג 18-17.

שמואל א': ז 9; טו 22.

תהילים: מ 7; נ 8; נא 19; סט 32.

תרי עשר: עמוס ה 25; מיכה ו 8; הושע ו; מלאכי ג.

משלי: כא 3.

http://www.daat.ac.il/daat/tanach/trayasar/amos2.htm#p11

 

הרמב"ם טוען שמנהג הקורבנות הוא שלב מעבר בלבד מהאליליות לקידמה, התקדמות שאי אפשר היה לבצע בבת אחת. ואילו הרמב"ן יוצא כנגדו וטוען כי הקורבנות מסמלים את איברי האדם החוטאים ובאים כתחליף.

 

ובאמת, חשבו על כך, איזו תעוזה נצרכה לנביאים כדי לצאת נגד המנהג הדתי התקף והמרכזי של תקופתם ולבטלו במחי יד, או פה. ובדיוק באותו האופן ירמיה, למשל, יוצא נגד הנתלים במקדש וקוראים "היכל ה'". איזו תעוזה! איזה רפורמיסט דתי היה מעז לומר דבר השקול לזה בימינו? (וממילא מתברר כי הנביאים היו רפורמיסטים).

 

והנה, הפסוק מצוטט פעמיים בברית החדשה מפי ישוע, בספר מתי:

מתי 9 13: ואתם צאו ולמדו מה הוא שנאמר חסד חפצתי ולא זבח כי לא-באתי לקרא את-הצדיקים כי אם-את-החטאים (לתשובה)

מתי 12 7: ולו ידעתם מה-הוא שנאמר חסד חפצתי ולא זבח לא הרשעתם את הנקים

 

לעומת זאת, עלה בדעתי, שכל התיאולוגיה הנוצרית, כפי שהתפתחה מאוחר יותר (כנראה), מבוססת על רעיון הקורבן (מלבד העובדה שמדובר בקורבן-אדם), כפי שמנוסח בפסוק החביב עליהם:

יוחנן 3 16: כי-אהבה רבה אהב האלהים את-העולם עד-אשר נתן את-בנו את-יחידו למען אשר לא-יאבד כל-המאמין בו כי אם-יחיה חיי עולם

לפי דעתי, דברי הושע ושאר הנביאים, כמו גם דברי ישוע עצמו במתי, שוללים תיאולוגיה זו. לא הקורבן הוא העיקר, אלא החסד, זהו המסר שעובר כחוט השני אצל כל הנביאים וגם אצל ישוע, גם אם מדובר בקורבן חד-פעמי הבא לכפר על החטאים כולם, כפי שאכן אפשר לטעון כנגד טענתי זו. בתיאולוגיה הנוצרית, לעומת זאת, מעשים טובים לא יכולים להוביל לישועה אלא אמונה בלבד (אף כי במקום אחר נאמר שאמונה בלי מעשים היא מתה). יש אמת בכך, אם הכוונה היא לעשייה אוטומטית, בלי לב, "מצוות אנשים מלומדה", שאכן אין בה הרבה ערך. אך יש משהו לא נכון ואפילו מעליב בדעה שמעשים טובים לא מעלים ולא מורידים ושאין שכרם בצדם, גם אם השכר הוא עצם הסיפוק שבעשייתם. כך גם, לפי התיאולוגיה הנוצרית, מאז חורבן הבית אין עוד דרך לכפר על חטאים בקורבן ולכן נותרה רק דרכם, אך כפי שראינו, הנביא אומר שהקורבנות כלל אינם עיקר ולכן בוודאי שאפשר להסתדר בלעדיהם (בלי היזדקקות לנימוק של יום הכיפורים).

לסיכום, איני בא לקבוע מסמרות בנושא, רק להעלות נקודה למחשבה, שאצלי עלתה.