דמיין - ג'ון לנון והיהודים - התייחסות למאמר

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

אתמול הייתי בהרצאה של פרופ' זאב מגן על דאע"ש והאסלאם הקיצוני בפאב התחריר שבשוק מחנה יהודה. לפני ההרצאה חילקו חוברת של מאמר אחד של הדובר -

דמיין – ג'ון לנון והיהודים, תכלת 8, סתיו התש"ס / 1999 :

http://tchelet.org.il/article.php?id=173

 

אל המאמר הזה אתייחס. שם הוא מתייחס לשיר "דמיין" של ג'ון לנון, שהוא מתרגמו כך:

 

דמיין שאין גן עדן

זה קל אם תנסה

שאין שאול תחתינו

ממעל דוק עבה

דמיין את כל האנשים

חיים בשביל היום...

 

דמיין שאין מדינות

זה לא דבר קשה

שום דבר להרוג או למות למענו

והיעלמות כל הדתות

דמיין את כל האנשים

חיים חיי שלום...

 

אולי תאמר שאני סתם חולם

אך אני איני היחיד

מקווה שיום אחד תצטרף אלינו

והעולם יחיה כאחד

 

מגן מתייחס בביקורתיות לכל חלקי השיר:

והעולם יחיה כאחד? האחידות ידועה לנו מהמשטרים הפאשיסטיים והקומוניסטיים ותוצאתה לא טובה. תחת זאת יש לשאוף לרב-תרבותיות, שכל אחד ישמר את זהותו התרבותית הייחודית ובכך העולם יהיה צבעוני ומורכב יותר. כמובן ששונות אין משמעה עוינות (על אף שהרבה פעמים זו כן תוצאתה, אעיר), אלא שיש לכבד גם את בעל התרבות האחרת וללמוד ממנו. זו טענתו המרכזית. לנו כיהודים המסגרת התרבותית המאחדת היא היהדות ולכן עלינו לשאוף להזדהות עימה. למצטרף אליה מבחינת הרגשתו יינתנו כל אוצרות הרוח וההיסטוריה שלה וכך יתוסף לו מנעד זמן גדול. כאן יש ביקורת על שורה נוספת:

חיים בשביל היום...? הרי מי שחי רק את היום (וזו הטפה חוזרת בדתות המזרח ובניו-אייג') חי בעולם שטוח, אומר מגן. כל משמעות חיינו נוצרת מעימות בין זיכרונותינו ומשקעינו האישיים ובין זמן ההווה. ואת תרומת ההזדהות עם היהדות להרחבת מימד הזמן כבר ציינתי. ועוד שורה שהוא מתייחס אליה היא:

שום דבר להרוג או למות למענו? אז נכון שלא כל-כך כיף למות, אך כפי שאמר מרטין לותר קינג (הוא לא מצטט אותו ישירות, אלא זו הוספה שלי, אלא שהיא משקפת את רוח הדברים) – מי שאין לו מה למות בשבילו אין לו גם מה לחיות בשבילו.

אם כך, לפי מגן, לא קוסמופוליטיות וגם לא אינדיבידואלית מוחלטת הן התשובה, אלא ההשתייכות התרבותית המובחנת. ולמה? כי לטענתו האהבה – שהיא הדבר החשוב ביותר בעולם ואליה כולם שואפים – היא מבחינה מטבעה. אם אציע לחברתי נישואין כי אני אוהב אותה במידה שווה כמו שאני אוהב כל אחת אחרת – רוב הסיכויים שהיא תעזוב אותי. כך גם אסון במקום מרוחק פחות מסעיר אותי מאסון בארצי שלי, אומר מגן. אך אני עשוי לעזור לקבצן זר ומסכן רק בגלל שאני חושב שזה יכול היה להיות אני, או מישהו מקרוביי (אך אשאל כאן – האם אין הזדהות כלל-אנושית, מעצם הבריאה המשותפת בצלם?).

להטעמת העניין מביא מגן את הסיפור הידוע המופיע בגמרא אודות שנים שנמצאים במדבר ויש להם מימייה, שיכולה להספיק רק לאחד מהם. מה יש לעשות במצב זה? בן פטורא – שמגן אומר שיתכן מאוד שזהו בן פנדירה, שמו של ישו הנוצרי בגמרא - אומר יחלוקו, ורבי עקיבא אומר – ישתה אחד, בעל המימייה, כי "חייך קודמים לחיי חברך". אלא ששני אלה, ישו ורבי עקיבא, הדגישו את הכתוב "ואהבת לרעך כמוך". לגבי ישו זה מובן, הוא סובר ש"כמוך" משמעו באותה מידה שאתה אוהב את עצמך ולכן סובר שיש לחלוק עד מוות. אך מה יסביר רבי עקיבא כאן? מגן מנסה לדובבו ואומר שהוא יכול לטעון כאן כי אין המדובר באותה המידה, אלא באותו האופן – והוא אותו הסבר שצוין קודם בנוגע לקבצן. האם אפשר לקבל הסבר זה? על כל פנים הוא הסבר נוסף, כמו רבים אחרים שהוצאו (אך אם שואלים אותי, אני דוגל כאן בעמדת בן פטורא).

 

לבסוף, אם אנו עוסקים ביהדות, הרי לא רק את עמדת "אתה בחרתנו" אנו מוצאים בה, אלא אף את עמדת הנביאים. מגן מתייחס אליה בשורה אחת בסוגריים, אך היא ראויה ליותר מכך. כי ניכר שהגישה הבסיסית לגבי אחרית הימים היא גישת האחדות, כמו בפסוק הידוע:

זכריה יד9: " והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה '  אחד ושמו אחד "

אך יותר מזה נראה שזו נקודת המחלוקת בין ישעיה ומיכה, המתנבאים שניהם את אותה נבואה כמעט, עם הבדלים קטנים:

ישעיהו פרק ב

א  הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה, יְשַׁעְיָהוּ בֶּן-אָמוֹץ, עַל-יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם.   ב  וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם.   ג  וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו:  כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם.   ד  וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת--לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. 

 

מיכה פרק ד

א  וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ עָלָיו, עַמִּים.   ב  וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה וְאֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו:  כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם.   ג  וְשָׁפַט, בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים, עַד-רָחוֹק; וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים, וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת--לֹא-יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה.   ד  וְיָשְׁבוּ, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ--וְאֵין מַחֲרִיד:  כִּי-פִי יְהוָה צְבָאוֹת, דִּבֵּר.   ה כִּי, כָּל-הָעַמִּים, יֵלְכוּ, אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו; וַאֲנַחְנוּ, נֵלֵךְ בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ--לְעוֹלָם וָעֶד . 

 

יש לשים לב למשפט האחרון בדברי מיכה, שהדגשתי. נראה שמיכה, המאוחר לישעיה, חולק על קודמו בדיוק בנקודה שנידונה כאן; אם ישעיה מדבר על אחדות העמים באחרית הימים, מיכה מקבל כמעט הכול ורק מוסיף: כן, אבל יש לזכור (ולא ברור אם עכשיו, או שכך יהיה גם בעתיד) את הייחוד והנבדלות של עם ישראל. הנה עצם השאלה הזו עומדת במחלוקת ובלתי מוכרעת בנביאים.