על רעיון "בן האלוהים" בתנ"ך

קוד: על רעיון "בן האלוהים" בתנ"ך בתנ"ך

סוג: כלל

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

[אני רואה לנכון לפרסם כאן תגובה אחת שלי כמאמר נפרד, המאפשר תגובה]

משלי ל4: "מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ מה שמו ומה שם בנו כי תדע "

זו כנראה שאלה רטורית. עם זאת, כדאי להזכיר שרעיון "בן האלוהים" הוא לא המצאה של הנוצרים, אלא הוא מופיע פעמים רבות בתנ"ך, לפעמים כמתאר אדם (מלך, או המשיח) ולעיתים את ישראל, כמו למשל:

תהלים ב7: "אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך "

תהלים פט27: "הוא יקראני אבי אתה אלי וצור ישועתי "

תהלים פט28: "אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ "

תהלים פ16: "וכנה אשר נטעה ימינך ועל בן אמצתה לך "

תהלים פ18: "תהי ידך על איש ימינך על בן אדם אמצת לך "

שמות ד22: "ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל "

שמואל ב ז14: "אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם "

דברי הימים א יז13: "אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן וחסדי לא אסיר מעמו כאשר הסירותי מאשר היה לפניך "

דברי הימים א כב10: "הוא יבנה בית לשמי והוא יהיה לי לבן ואני לו לאב והכינותי כסא מלכותו על ישראל עד עולם "

דברי הימים א כח6: "ויאמר לי שלמה בנך הוא יבנה ביתי וחצרותי כי בחרתי בו לי לבן ואני אהיה לו לאב "

 

בהקשר זה כדאי לציין, כי הרמב"ם בחלק הראשון של מורה נבוכים מונה תארים שונים שמוזכרים ביחס לאלוהים, ובפרק ז' של חלק זה הוא מדבר על "ילד" ו"בן". אף כי הוא לא מזכיר אפילו פסוק אחד מאלה שהזכרתי כנראה הוא רומז להם כי כך מובן מהקשר הפרק - והוא מפרשו כמובן באופן מטאפורי, כך הוא כותב:

ילד. המשמעות המובנת במלה זאת ידועה, והיא הלידה: וילדו לו בנים (דברים כ"א, 15). אחרי-כן הושאל ביטוי זה להבאת הדברים הטבעיים לידי מציאות: בטרם הרים יֻלָּדוּ (תהלים צ', 2). הוא אף הושאל לציין שהארץ מצמיחה מה שהיא מצמיחה, תוך דימוי ללידה: והולידהּ והצמיחהּ (ישעיה נ"ה, 10)1.

כן הושאל הביטוי למאורעות הזמן המתחדשים כאילו הם דברים שנולדו: כי לא תדע מה ילד יום (משלי כ"ז, 1). הוא הושאל גם למה שהמחשבות מחדשות, ולסברות ולשיטות המתחייבות מזאת, כמה שנאמר: וילד שקר (תהלים ז', 15). ובהוראה זאת נאמר: ובילדי נכרים יַשְׂפִּיקוּ (ישעיה ב', 6): די להם בסברותיהם, כפי שאמר יונתן בן עוזיאל עליו השלום2 בפרשו זאת: ובנימוסי עממיא אזלין3.

על-פי משמעות זאת, מי שהורה למישהו דבר-מה ולימדו סברה, הרי הוא כאילו הולידו, מבחינה שהוא בעל הסברה הזאת4. במשמעות זאת נקראו תלמידי הנביאים בני הנביאים, כפי שנסביר5 בדבר שיתוף השם בן.

על-פי השאלה זאת נאמר על אדם: ויחי אדם שלֹשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו [ויקרא את שמו שת] (בראשית ה', 3), וכבר הוסבר לך לפני-כן6 מה היא משמעות צלם אדם ודמותו. ומכאן שכּל הילדים שקדמו לו7 לא הגיעו לכך שתהיה להם הצורה האנושית באמת, אשר היא צלם אדם ודמותו ואשר נאמר עליה: בצלם אלהים ובדמותו8. ואִילו על שת אשר לימד אותו אדם הראשון והביאו לידי הבנה, ובשל זאת הגיע לשלמות האנושית נאמר: ויולד בדמותו כצלמו (בראשית ה', 3).

מכאן למדת שכּל מי שלא הגיע לכך שתהיה לו הצורה הזאת, אשר ביארנו את משמעותה, אין הוא בן-אדם אלא בעל-חיים, שתבניתו ומִתארו תבנית בן-אדם ומִתארו, אלא שיש לו יכולת - שאין לשאר בעלי-החיים - לגרום מיני פגעים ולעשׂות מעשׂים רעים. זאת מכיוון שהמחשבה ושיקול-הדעת9, שיש לו, מוכנים להשׂגת השלמות שלא הושגה. הוא מפעיל אותם במיני תחבולות הגורמות בהכרח למעשׂים רעים והמולידות פגעים. מכאן, שהוא כביכול דבר הדומה לבן-אדם או המחקה אותו. וכן היו ילדי אדם אשר קדמו לשת. ואמרו במדרש10: כל אותן מאה ושלושים שנה שהיה אדם נזוף בהן היה מוליד רוחות, והכוונה שדים, וכאשר נרצה, הוליד דומה לו, כלומר, בדמותו כצלמו, שנאמר: ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו (בראשית ה', 3).

http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_1_07.htm

תגובות