תוספת ל: תהלים לט

מאת: חגי הופר

אל:

"נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר. חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני" (תהלים, לט', 3-4).
והרי הפסוק השני סותר את הפסוק הראשון, כיצד יתכנו אפוא הדברים? אלא שהדובר מתאר דיבור שמתפרץ ממנו למרות שהוא החליט לא לדבר, כמו שהוא כותב בפסוק 2 - אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי", כשמכך אפשר ללמוד הנהגה כללית לחשות ליד מי שמוחזקים כרשעים, אף שזו גם-כן שאלה מי יוכלו להיות מוחזקים ככאלה, וכן אמרו חכמינו, כי סור כלל להסתכ בפני רשע. וסיבה שונה קצת לשתיקה מופיע בהשך בפסוק 10 - "נאלמתי לא אפתח פי כי אתה עשית", כשמכאן אפשר ללמוד הנהגה אחרת והיא התודעה האומרת, כי הכול מאת ה' ועל כן מה יתאונן גבר ומה בכלל הוא יכול לומר ומה לדבר.
וכן במקומות אחרים אנו מוצאים שתיקה ביחס לאל: "ובדברו עמי כדברים האלה נתתי פני ארצה ונאלמתי" (דניאל, י', 15) מתאר דניאל את פגישתו האלוהית. ואילו אצל יחזקאל (לג', 23) - "ויפתח פי ולא נאלמתי עוד", גם התרת השתיקה מתאפשרת על-ידי האל, כמו שהוא גם אומר שם במקומות אחרים, כי יש מי שיהיה לו 'פתחון פה' ויש מי שלא יהיה לו ולא יזכר וכיוב'. וכן אנו מוצאים בתהילים אחר (סב', 2) - "אך אך אלהים דומיה נפשי ממנו ישועתי", וכן הוא אומר, אתה תענה, אלוהים, כי ממנו התשובה. וכן הוא אומר (תהלים, סה', 2) - "לך דמיה תהילה אלהים". ועוד מצאנו באהרן לאחר מות שני בניו במעמד הקדוש, שנכתב עליו - "וידם אהרן" (ויקרא, י', 3).
ודבר דומה למעין-סתירה זו אנו מוצאים בתהלים יט', שם נאמר, מצד אחד - "יום ליום יביע אמר ולילה לילה יחוה דעת" (פסוק 3), ומצד שני מיד - "אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם" (פסוק 4), אז יש אומר או אין אמר? אנו ממשיכים לקרוא - "בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם לשמש שם אהל בהם" (פסוק 5). כך שיש אמר גם כאשר אין ממש אומר - וזה מה שרצה הכתוב לומר לנו - ואמר זה הוא האמר האלוהי, הוא דבר ה' והוא גדולתו שבטבע במזמור זה. אם כך, גם מה שנראה כסתירה במבט ראשון אינו כך במבט שני, אלא שהסתירה-כביכול באה להביע דבר חזק יותר, שאין דרך יותר טובה מזו להביעה. הדיבור של דוד, אם כן, מתפרץ למרות שתיקתו העקרונית, כי רוח ה' היא שר מפעמתו.