העצב הוא יסוד כל הרעות

קוד: העצב הוא יסוד כל הרעות בתנ"ך

סוג: כלל

מאת: חגי הופר

אל:

"וראה אם דרך עצב בי" (תהילים, קלט', 24).

יסוד כל הרעות הוא העצב. כבר דיברו בגנותו רבים מחכמי היהדות ואף בעמים אחרים.

פסיכיאטריה ידוע הדיכאון הקליני כאחת ממחלות הנפש, אך אין הוא רק עוד אחת ממחלות הנפש, אלא משהו יסודי בנפש. יש מסורת ארוכה בפילוסופיה שנקראת פסימיזם, כתב עליה אילן גור זאב את הספר - "ההיסטוריה של הפסימיזם", ובעזרת ספר זה כתבתי אני ספר על הפסימיזם בשירה בכלל ובשל זו של דוד אבידן בפרט.

במסורתנו ידוע רבי נחמן מברסלב, שאומר 'אין יאוש בעולם כלל' וכי יש להיות בשמחה תמיד, וכן הדבר מאפיין את חסידיו.

וידוע המאמר, כי אין רוח הקודש שורה אלא מתוך שמחה. וכן הכהנים היו צריכים לגשת לעבודתם בשמחה.

מאידך, ידועים לנו שירים עצובים יפים מאין כמוהם, האין זו רוח הקודש? או שנצטרך לומר, שאכן אין זו רוח הקודש, וכך לעשות את ההבחנה בין רוח הקודש האמיתית הרוחנית ובין רוח השירה הנפשית, שיופיה אינו מעיד בהכרח על מעלתה, זה ההבדל בין אסתטיקה ואתיקה. ולמרות שיש גם שירי קודש רבים כפי שידועים לנו משירת ימי הביניים, למשל, ואף במהלך התפילות.

ובאמת, האם לא נוכל להשאיר לעצב מקום? זו השאלה, אך התשובה לה נאמרה קודם לכן.

עוד יש לציין את הקירבה בין המילים "עצב" ו"עצבים", שהם האלילים, אך בשפה המודרנית מציינים גם כעס, ואכן יש מקום לסברה שהכעס נובע מהעצב. וכשאני אומר עצב אני מתכוון לעצב קיומי הנובע מעובדת המוות, אשר כנגדו באה השמחה של חיוב החיים, על כל הופעותיהם, כשבראש ובראשונה ניתן למנות בהם את עצמיותך-אתה, שיש לאהוב אותה ולפתח אותה ולא להזניחה חלילה.

כך, מהעצב נובעים רעות רבות, כמו היאוש וכמו השעמום, או אי מציאת טעם וערך לשום דבר. וגישה זו היא בהכרח גם מוטעה, כי עם האמונה בעצמך באה גם ההצלחה ואי האמונה בעצמך גוררת יחס דומה גם מסביבתך.

ועוד יש לציין פה שוב את הפסוק - "דאגה בלב איש ישחנה" על שני פירושיו, כי עם כל הכבוד, עדיין אנו צריכים לדעת מה לעשות כאשר פוקד אותנו העצב הזה, שלפעמים אף מתוק הוא ולעיתים, כשמו, מעצב את כל אישיותנו - ומעניינת באמת הקירבה הלשונית הזו, כפי שאמרנו.

ולואי ונזכה להיות בשמחה תמיד.