הפליאה אצל השל

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

תהלים קלט14: "אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי ידעת מאד".

(וגם - תהלים קלט6: "פלאיה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה" ועוד).

 

פירוש אפשרי ויפה לדברים אפשר למצוא אצל הרב יהושע השל, המדבר על "שני סוגים של פליאה":

"אפלטון קבע שרגש זה, הפליאה, מאפיין מאין כמוהו את הפילוסוף, והוא מקור הפילוסופיה. כך סבר גם אריסטו; הוא שקבע ש'ההתפלאות היא שדחפה בראשונה את בני האדם להתפלסף, כשם שהיא דוחפת אותם גם היום'. גם בימינו זוכה הפליאה השכלית לכינוי semen scientiae (זרע הידיעה), כלומר דבר המסייע בידי ההכרה, אך אין יסודו בהכרה. הפליאה היא ההקדמה של הידיעה; כאשר מוסברת סיבתה של תופעה, פגה הפליאה.

אך האם כל ערכה של הפליאה בכך שהיא מהווה גירוי שמדרבן אותנו לרכוש ידע? האם הפליאה והסקרנות היינו הך הן? בעיני הנביאים  הייתה הפליאה צורת מחשבה . הפליאה איננה ראשיתה של הידיעה, אלא פעולה שמגיעה מעל ומעבר לידיעה. אין הפליאה חדלה להתקיים משנרכש הידע, אלא היא דרך הסתכלות שלעולם אין לה סוף. אין בעולם תשובה לפליאה הרדיקלית של האדם".

(אברהם יהושע השל, "אלוהים מבקש את האדם", הוצאת מאגנס, עמ' 36-37).

זו לדעתי בין הנקודות היותר מעניינות בספרו זה וכן שמעתי הרצאה אודותיה. בהמשך הוא אמנם גם אומר על השבת דברים יפים, אך זאת ניתן למצוא בהרחבה בספרו "השבת".

ככלל גישתו היא הומאנית ואוהבת אדם, כפי שניתן להיווכח מספרו, שהוא אוסף מאמריו בעברית שיצא לא מזמן, "אלוהים מאמין באדם". הוא יוצא נגד הגזענות וחובר אליו מרטין לותר קינג, מנהיג השחורים בארה"ב. כמו כן, הוא רואה בחיוב השפעות בין-דתיות, כפי שניתן להתרשם ממאמרו "שום דת אינה אי" בספר האמור. לכן אני מצרפו בשמחה לרשימת הרבנים הליברליים, יחד עם, למשל, הרב שג"ר, שסקרתי את ספרו לא מזמן. כן ירבו!

אעיר כי הציטוט הנ"ל תורם גם להבנת ספרי "פילוסופיה והתנ"ך", אף שהוא מדגיש את השוני במקום את הגורם המאחד.