לידת הים, לפי ספר איוב

מאת: אורנה ליברמן

אל: liebermanorna @ gmail.com

מן הכתוב בתחילת ספר בראשית ניתן להסיק שהמים הקדמונים היו קיימים על פני היקום ומתחתיו מאז ומעולם. עם זאת, בנאום אלוהים מן הסערה, בספר איוב, מצוי תיאור מפתיע הנוגע, כמדומה, בזמנים קדומים יותר ומספר על פריצתו של הים הקדמוני מבטן האדמה. כתינוק ענקים חייתי, תוקפן ופרוע, כגור תנינים רב און, מגיח הים מקרביה ומבקש להטביע את העולם, לבלעו, להחריבו עד שנכלא בחומות בצורות:

וַיָּסֶךְ בִּדְּלָתַיִם יָם, בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא, בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ.
וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם.
וָאֹמַר: עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ. (איוב לח: ח-יא)

מעמקי האדמה מהם פרץ הים משולים לרחם אישה (אנלוגיה זו עולה בקנה אחד עם פריצת מי השפיר בתחילת תהליך הלידה). ולפי פסוקים אחרים, גם ההיפך הוא הנכון. חדרי בטנה של האם הנושאת ברחמה את עוברה משולים למעמקי השאול החשוכים הסוגרים על העובר בדלתות (איוב ג:י), לתחתיות ארץ שבה הוא נוצר ושבה הוא לובש צורה לפני צאתו למרחב המואר:

כִּי אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי, תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי. (...). לֹא נִכְחַד עָצְמִי מִמֶּךָּ, אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר, רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ [כי אתה יצרת את אבריי הפנימיים, עטפת אותי במחיצת הגנה כשהייתי בבטן אמי. (...). שלדי לא נסתר ממך כאשר עוצב בסתר, כאשר נרקם בשרי במעמקי האדמה]. (תהילים קלט:יג, טו)

עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבָעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשֹׂכְכֵנִי. (איוב י:יא)

אם ירצה האל, יהפוך את בטן האם לקבר, כמו השאול על מתיו, מקבר אל קבר יובל (איוב י:יח-כב), אם ירצה, יחלץ את התינוק בשלום מרחם ויניחו על שדי אמו, יספק לו מזונו ומחסורו. (תהילים כב:י)

הרחם משול גם למקום מסתור שהים פורץ ממנו כגדוד לוחמים המגיח ממארב (שופטים כ:לג). מימיו שהציפו את כל הארץ מתוארים בתהילים כבגד המכסה את כל פניה כולן ואף את הגבוהות שבפסגות ההרים:

תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ [כיסית את הארץ במי התהום], עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. (תהילים קד:ו, פסוק זה הינו דו משמעי וניתן גם לפרשו באופן הפוך, כמו רש"י ומצודת דוד, כיסית את התהום לבל יעלה וישטוף את העולם. לצורך ענייננו, נתמקד, כאן, בפירוש המים המציפים ונזנח את המים המרוסנים).

אך הבורא שם מסך (וַיָּסֶךְ, סכך, ס.כ.כ), מחיצה, משני עבריו, שני סכרים העוצרים בעדו מלפרוץ גבולות ולהתפשט כאוות נפשו. סלע מעבר מזה וסלע מעבר מזה החוסמים את שצפו:

וַיָּסֶךְ בִּדְּלָתַיִם יָם.

אף מפוררים לגרגירי חול זעירים וניידים, לא מאבדים הסלעים את יכולתם המפליאה לעצור את געש הגלים ההומים. רצועת חול צרה תכלא את הים לא פחות מאשר סלעים אדירים ומלאי הוד:

הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ, נְאֻם ה', אִם מִפָּנַי לֹא תָּחִילוּ, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם, חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ, וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ, וְהָמוּ גַּלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ. (ירמיהו ה:כב)

כאב דואג ומחנך, מסור אך תקיף, גוער אדון העולם בילד השובב והסורר ומחתל אותו במעטפת ענן וערפל המונעת ממנו להתגבה ולהתרחב ללא גבול. אלוהים מגן על הרך/העז הנולד ומגביל את חופש תנועתו. גור התנין (איוב ז:יב), הכפיר, הלביא (ישעיהו ה:כט-ל) זקוק לרסן שיגן עליו גם בפני עצמו:

בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ.

גערה והרגעה כאחד. הטיפול הראשוני ביילוד לאחר חיתוך חבל הטבור כלל רחיצת גופו במים, שפשופו במלח וחיתולו בליפופים של בדים כדי ליישר את איבריו ולתמוך בשריריו הרכים (יחזקאל טז:ד). הגבולות מושמים לים מכל צדדיו:

וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי.

שברתי את זינוק הים בעזרת גדרות. או חפרתי סביבו תעלות. או שברתי את החופים הסלעים כדי שיהיו לו לגבול. או שברתי במשמעות של מדדתי - מדדתי את גבולותיו לפני שהצבתים. החוכמה הנואמת בפרק ח בספר משלי אומרת אמירה דומה:

בְּשׁוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ [חוק במשמעות של גבול מוחשי וחוק במשמעות של צו, גזירה מגבילה] וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו [פה במשמעות של פתח, קצה ופה במשמעות של דבר האל, גזירתו]. (משלי ח:כט)

יש הרואים במשפט וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי המשך לתיאור דאגתו האבהית של הבורא שהכין לים-תינוק שקעים באדמה, עריסות להניח בהם את גופו המגודל ולהרגיע את רוחו הסוערת. חוק, לא רק במשמעות של גבול מוחשי, אלא גם במשמעות של צו, גזירה. ומכאן, המשך דימויו של הים כילוד אישה שגם עליו הטיל אלוהים חוקים וציוויים.

מוחשיותם של גבולות הים מודגשת בדימוי עירוני:

וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם.

כעיר מבוצרת, כך הים. שפתו משולה לחומה ושני סלעיו, זוג שומרי סף, משולים לדלתיים נעולות בבריח. ים כעיר, מתחם בין קצוות:

עָרִים בְּצֻרֹת, חוֹמָה גְבֹהָה, דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ. (דברים ג:ה)

שִׁשִּׁים עָרִים גְּדֹלוֹת חוֹמָה וּבְרִיחַ נְחֹשֶׁת. (מלכים א, ד:יג)

דימוי שתי דלתות הנחושת הסוגרות על הים מפה ומפה, מעבר מזה ומעבר מזה, ממשיך בפסוק הבא שבו מופיעה פעמיים המילה פה, פעם בסיומת הא - פֹּה ופעם בסיומת אלף - פֹּא:

וָאֹמַר: עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ.

פֹּה, פֶּה, פֹּא – מילים המקפלות בחובן את סיפור הבריאה. דבר אלוהים - פִּיו, כאן - פֹּה, עתה – פֹּא. האלף המחליפה את ההא מסמלת את אינסופיותו ונצחיותו של האל לפי תפיסת כותבי המקרא המצהירים ללא הרף ובכל האמצעים הספרותיים והלשוניים שצו אלוהים הוא השולט, כאן ועכשיו, כמו בכל המקומות ובכל התקופות. אלוהים אמר אז לים: עד כאן, עד קצה אחד זה, מותר לך להגיע ולא תלך הלאה, וכאן, בקצה שני זה, תיעצר התגבהות גליך. פֹּא – פֵּאָה (במדבר לד:ג; יהושוע יח:יד) – קצה. גם בביטוי מִפֶּה לְפֶה (מלכים ב, י:כא, כא:טז), כלומר מדלת לדלת (דלתיים), מקצה לקצה, טעונה המילה פֶּה במשמעות זו של פתח גבולי. אך פֶּה הוא גם פִּיו של אלוהים, וכאן רומזת המילה לתווך, לאמצע, לפה האנלוגי לבטן, למעיה של התהום מהם פרץ הים, לקרביו של האב הבורא, לאבן השתייה, לטבור העולם שבו החל הכול.