בדיאלוג של אפלטון "אלקיביאדס א'" השאלה היא מנין הוא יודע מהם צדק ועוול וממתי? האם יודע מעצמו, האם פעם לא ידע, או שלמד מאחר? ונענה – "מכל המון העם" (כל כתבי אפלטון, כרך ה', עמ' 217). ונענה זה – אך אלה אף אינם מסכימים איש עם רעהו. ועל-כן – אינך בקי בזה ואינך יכול לייעץ. וסוקרטס אומר בהמשך – "שוב נתברר לנו, אפוא, שיפה וטוב – היינו הך!" (שם, עמ' 228), לעיוננו הקודם. והצדק מועיל. ומשום שמנסה אתה לדעת מה שאינך יודע הנך שרוי במבוכה. עניין אחר – הגוף הוא אינו האדם, אלא ברשותו, והנשמה שולטת בו. "הלא האוהב את גופך מסתלק לכשתפוג פריחתו... ואולם האוהב את נשמתך לא יעזוב, כל עוד זו הולכת ומשתפרת" (שם, עמ' 255). וכדי שהנשמה תכיר את עצמה עליה להסתכל בעצמה, כמו עין המביטה באותה העין.
למידת צדק ועוול מפי המון העם מופיע בתנ"ך בפסוקים - איוב כא28-29: "כי תאמרו איה בית-נדיב ואיה אהל משכנות רשעים. הלא שאלתם עוברי דרך ואתתם לא תנכרו". ומעניין שדווקא דעתם הפשוטה והלא משוחדת נתפשת כאמינה ביותר. הרעים לעומת זאת סוברים כי דעת זו מצויה רק אצל חכמים, כבפסוק - איוב ח8: "כי שאל נא לדר רישון וכונן לחקר אבותם". את השתקפות הנשמה בעצמה נדמה שמזכיר הפסוק - משלי כז19: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", כלומר – האדם רואה את השתקפות עצמו דרך ליבו.