על רוח האדם ופנאנתאיזם

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

השלמת קצוות למפעל

איוב כז3: " כי כל עוד נשמתי בי ורוח אלוה באפי "

איוב לב8 : " אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם "

איוב לג4 : " רוח אל עשתני ונשמת שדי תחיני "

כשכתבתי את הספר על הבריאה בצלם הזדקר לעיניי הפסוק השני כאן, שמדבר על האדם דווקא כרוח. ספר איוב בכלל משופע בביטויי רוח, וכן בתנ"ך בכלל לא חסר שימוש במילה זו. הביטוי "רוח חיים", אגב, מופיע רק בסיפור המבול.

בנוסף, נראה שיש כאן תפיסה פנאנתאיסטית.

 

מתוך ויקיפדיה:

פנאנתאיזם (מיוונית: πᾶν "הכול"; ἐν "ב"; ו- Θεός "אל") היא תפיסה שלפיה העולם הוא חלק מהאל, אך האל אינו רק העולם, אלא גם מה שמעבר לו.

 

הפנאנתאיזם דומה לפנתאיזם בכך ששתי הגישות דוגלות בתפיסת אלוהות אימננטית, לפיה העולם אינו נבדל מהאל אלא הוא מזוהה עמו. אך בשונה מהפנתאיזם שאינו מכיר בדבר מעבר לתחום ההכרה והשפה, ובכך הוא בעצם חומרי, ומזהה את האל עם הטבע בלבד, הרי הפנאנתאיזם מאמין בקיומם של דברים מעבר לתחום ההכרה והשפה, ולכן לשיטתו אין האל מצטמצם בטבע והעולם בלבד, אלא כולל גם את מה שמעבר לו. בניגוד לפנתאיזם המניח אל סופי, הפנאנתאיזם מכיר בקיומו של אל אינסופי.

 

בניגוד לפנתאיזם שלפי התפיסה הרווחת אינה עולה בקנה אחד עם מסורות דתיות, והפירוש שהוא נותן למושג האל כמעט מעקר את המושג מהתכנים שנמסכו בו במסורות הדתיות השונות, הרי שהפנאנתאיזם מצליח לעלות בקנה אחד גם עם תפיסות דתיות שונות, כיון שהוא משאיר ביד האל את היכולת לחולל ניסים, הוא משאיר אותו אינסופי ובלתי נתפס, ודוגל, למעשה, בהבנה רגילה של מושג האל לצד האלהת הטבע. במסגרת זו אף ניתן להכניס מערכות של עולמות נסתרים, כדוגמת אלו המופיעים בקבלה.

 

מקובל כי הוגים יהודיים רבים, ואף דתיים, דוגלים בפנאנתאיזם. תופעה זו מופיעה בעיקר אצל פילוסופים יהודיים שהושפעו מתורת הקבלה, בה מופיעים משפטים שונים אודות הימצאותו של האל בכל מקום, כמו "לית אתר פנוי מיניה", לצד ביטויים המורים על אינסופיותו של האל. גישה פילוסופית לעניין מובילה כמעט בהכרח לפנאנתאיזם, וכך יש מגדירים את רבי שניאור זלמן מלאדי מייסד חסידות חב"ד כפנאנתאיסט, וכן את רבי אברהם יצחק קוק, בפרט על פי תלמידו הגדול הרב דוד כהן ("הנזיר") בספרו קול הנבואה. אך יש חוקרים שרואים את משנתם אלו כאקוסמיזם, לפיו היקום כפי שהוא נראה אינו בסופו של דבר אלא אשליה, ומה שקיים באמת אינו אלא האינסוף המוחלט.

 

כמו כן מצויה תפיסה זו גם בפלגים שונים של רוב ככל הדתות: נצרות, הינדואיזם, סיקיזם, אסלאם, גנוסיס ובודהיזם.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A0%D7%90%D7%A0%D7%AA%D7%90%D7%99%D7%96%D7%9D

 

תפיסה זו מובחנת כאמור מאקוסמיזם, שעליו נכתב בויקיפדיה:

עמדה דומה כבר הוצגה על ידי פילוסופים הודיים קדומים, בעמדה המנוסחת בסנסקרטית כ"तत् त्वम् असि או तत्त्वमसि", ואומרת שהאני העצמי והטהור זהה עם המציאות האינסופית שהיא המקור והרקע לכל התופעות, והאשליה המפרידה בין האני העצמי לבין האינסופיות הכלל-עולמית נובעת מתוך כך שאין האדם מודע לעצמי האמיתי שלו. כמו כן, בכתבי הדת ההינדואיים מתואר הברהמן כאלוהות האין סופית, "נשמת היקום" וכן "השלם האחד הנצחי", הכולל בתוכו גם את כל המציאות הנראית סופית ומוגבלת.