קוד: החכמה שמחה ואוהבת את החיים בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: חגי הופר
אל:
כי מצאי מצאי חיים, ויפק רצון מה'. וחטאי חמס נפשו, כל משנאי אהבו מות" (משלי, ח', 35-36).
כך אומרת החכמה וזו אינה הפעם הראשונה בה היא מקושרת לאהבה, כי כך גם קודם בפרק זה - "אני אהביה אהב ומשחרי ימצאונני
" (17)(כפל הדבר במילים שונות), "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא
" (21), וכך גם בכלל - "מות וחיים ביד הלשון ואהביה יאכל פריה
" (משלי, יח', 21), וכן שלא במשלי נאמר - "ובחרת בחיים
" (דברים, ל', 19).
ואמנם, זה המסר שאותו יש להעביר לכל הפסימיסטים והציניקנים המואסים בחיים ובוחרים בדרכי מוות, או אף לכל בעל דכאונות. הרי אומרים חכמים, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, וכך היה הכהן הגדול שמח תמיד. כי באמת שאיפת מוות זו היא טפשות, שהרי אלוהים - למאמין בו, וזה כבר סיפור אחר - ברא את העולם החכמה ובטוב, וכמו שהוא אומר בקהלת - יש רק לשמוח, כי הוא חלקו בעולם תחת השמש, ואף-על-פי שהמוות בא בסוף החיים - ונימות פסימיסטיות יש בקהלת למכביר. ועל כן עצבות זו היא אינה אלא ' חמס-נפשי ' עצמי, וזוהי טפשות. לרוב זה נובע מאידיאלים נשגבים מדי שהאדם הלעיט עצמו בהם וטעה בהם, שאין להם כל קשר לזרימה הטבעית והמינורית של החיים. בהסתכלות נכונה חיים כל יום שבא וכל יום יש לו את מעלתו, על אף שיש גם שגרה ועל אף שיש גם אידיאלים נשגבים שדורשים זמן ממושך, שהאדם יכול לשאוף אליהם. ועל החיים אחרי המוות עוד לא דברנו, וכן הם לא מדוברים בקהלת, אלא קבלת החיים כאן כפי שהם - וזה מספיק.