שליטה בתאוות - בראי הפסיכולוגיה

קוד: שליטה בתאוות - בראי הפסיכולוגיה בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

הדת בדרך כלל מצווה עלינו לעצור בעד התאוות. ואולם, בספר משלי אנו מוצאים בעיקר שני סוגי תאוות שיש לרסן: המין (הזן) והמזון, או לומר – תאוות הבשרים, תרתי משמע.

מצד אחד המין:
בספר משלי האישה המפתה פונה אל הפתי, המתפתה בקלות:
משלי ט16: "מי פתי יסר הנה וחסר לב ואמרה לו"
(מעניין שגם החכמה פונה קודם לכן באותו פרק (פסוק 4) באותן מילים לנמענה).
מצד שני המזון:
משלי כג21: "כי סבא וזולל יורש וקרעים תלביש נומה"
ובעיקר יש לרסן את שתיית היין:
משלי כג31: "אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכיס עינו יתהלך במישרים".

להנחיות האלה יש בסיס פסיכולוגי:
בספר "אישיות: תיאוריה ומחקר" של האוניברסיטה הפתוחה, כרך א', עמ' 122 (בחלק הסיכום), כתוב:
"במודל הסטרוקטורלי [של פרויד] מתוארים שלושה מבנים של האישיות:
א. הסתמי – החלק הקדום והפרימיטיבי ביותר באישיות, הפועל על-פי עקרון העונג בעזרת תהליכים ראשוניים;
ב. האני – הפועל על-פי עקרון המציאות ומתווך בין הצרכים הפנימיים לבין העולם החיצון בעזרת תהליכים משניים;
ג. האני העליון – המייצג את הערכים המוסריים, את המצפון ואת האידיאלים החברתיים".
עוד יש לציין, כי לפי המודל הטופוגרפי, הסתמי (האיד) שייך כולו ללא-מודע, ואילו האני (האגו) שייך ברובו למודע ולסמוך-למודע.

תאוות אלה, אם כך, נובעות מהסתמי ועל האני המודע לשלוט בהן ולהתאימן למציאות.
דברים אלה נראים מובנים מאליהם ובכל אופן ראוי לציינם.

ועוד ראוי לציין, כי תאוות אלה נראות כעונות על אינסטינקט החיים, אך למעשה הן מופעלות מאינסטינקט המוות, כפי שאפשר ללמוד מסופן:
אצל האישה:
משלי ט18: "ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קראיה"
הזולל והסובא – יוורש.
וביין הפסוק הבא הוא:
משלי כג32: "אחריתו כנחש ישך וכצפעני יפרש".

עוד אוסיף, כי איד בעברית הוא שבר, כמו בפסוק:
משלי יז5: "לעג לרש חרף עשהו שמח לאיד לא ינקה"
אך לפחות במקום אחד אפשר לפרשו גם במשמעות הפרוידיאנית:
משלי כד22: "כי פתאם יקום אידם ופיד שניהם מי יודע"
פתאום יתעורר האיד שלהם ויפעלו בהתאם לתאוותיהם ואף אפשר שלאחר חרבות-דבריהם יאמרו – סתם... זה הסתמי.
ואולי משמעות הדבר היא, שכניעה לדחפים ראשוניים ותאוות סופה שבר.

ועוד, ניתן לראות בדברים אלה פרשנות לפסוק:
בראשית ח21: "כי יצר לב האדם רע מנעריו".
כלומר, האיד שבו נקבע בילדותו. אני חושב שניתן לראות כאן את רקעו היהודי של פרויד.
וכן, פרויד ראה בדבר גזרת גורל שאין לשנותה, ואולם ניתן לטעון שאפשר לשנותה באמצעות ההבנה הבוגרת, כפי שנרמז לדעתי בפסוק:
דברי הימים א כח9: "ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' --וכל יצר מחשבות מבין-- אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד".
(גם בקונקורדנציה מופיע כפירוש שני יצר=מחשבה. ואולי זה המקור למושגים יצר הטוב ויצר הרע, כבפרשנות הידועה על שני היו"דים במילה "וייצר" בפסוק: בראשית ב7: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה").