שפת אמת תיכון לעד

קוד: שפת אמת תיכון לעד בתנ"ך

סוג: כלל

מאת: חגי הופר

אל:

עוד פרק מספרי "יסודות הבניין":
מתכונתה של הלשון העברית
דנו כבר ברב המשמעות של המילה וכן בצורתה ההפכית, עתה יש עלינו לדעת, כי ניתן לקרוא את המילה אף באופנים נוספים. בעיוננו זה לא תוכל הבלשנות המקובלת כיום לשמש לנו כעזר רב, שכן זו, עם כל התועלת שמספקת היא בעשותה זאת, רק השורש התלת-עיצורי ומעלה הוא תחום עיסוקה, ועל כן יהיה עלינו להרחיב צעדנו אל מחוץ לתחומה זה. כך, ראשית, בספרי הקבלה אנו מוצאים, כי באמצעות הרכבת אותיות – מעשה מרכבה זה של בניה ופירוק – ניתן לברוא עולמות – ואכן, זאת יודע כל סופר. כך מוצאים אנו בספריהם את שינוי סדר האותיות במילה לקבלת שינוי המשמעות – פעם נקראת המילה לאחור, בחינת "הגידו האתיות לאחור ונדעה כי אלהים אתם" (ישעיה, מא', כג') (אלוהים – כבורא עולמות) – וזוהי אף דוגמת הפלינדרום – ופעם מוחלפים במקומותיהם רק שני עיצורים בה, וכיוצא באלה. ושיטה זו אינה זרה אף ללשון העברית כתיקונה, כך אנו מוצאים בתנ"ך, המהווה מקור לה, סיכול אותיות לרוב – סכל הופך לכסיל ומלתעות נכתב כמתלעות וכיוצא באלה. ואף את היפוך השורש עם היפוך המשמע מוצאים אנו בתנ"ך – כך בישעיה מופיעים בסמיכות הפעלים 'יעערו' ו-'ירעע' (ישעיה, טו', ה'. ו-ישעיה, טז', י'), שהפוכים זה מזה הן בעיצוריהם והן במשמעותם. ועוד בירמיה אנו מוצאים מילה הנכתבת כנראה בהיפוך אותיות ואף בשיטת תשר"ק – זוהי מלכות 'ששך' (ירמיה, נא', מא'), שאינה אלא בבל. מלבד אלה, כטבעה של הלשון, לעיתים קרובות מומרת אות באות אחרת, הדומה לה בדמיון צלילי – כך חמס הוא גם חמץ וכך כעס נכתב ככעש וכיוצא באלה לרוב. עתה, נראה, כי ניתן לחדור אל תוכה של הלשון עוד יותר. ישנו ספר, המראה כיצד לפעלים רבים בעלי שלוש אותיות שורש היו במקורם שתי אותיות שורש בלבד – ולהן הוספה אות אחר-כך – ש', פ', ל', או נ' – ורבות הדוגמאות המובאות בו עצמו. וגם ידיעה זו אינה זרה לבלשנות המקובלת, שכן לעיתים השורש התלת-עיצורי רומז עליה במישרין – כך בשורשים נחי ל"ה, המסתיימים בה' או כמקורה המשוער – י', כגון – בנה, ראה, רצה, וכך בשורשים הכפולים, כגון – גלל, ברר, סתת. כך אף בשורשי ע"ו, כגון – רוץ, בין, נום. כך נוכל למצוא את הצורה המקוצרת של הפועל בהופעתה בתנ"ך, כ – ותרא, במקום – ותראה, ותבך, במקום – ותבכה וכיוצא באלה. על כן, נוכל לראות טענה זו למקור דו-עיצורי לשורש כמבוססת דיה. ונזכור עוד, שבתחילת התפתחות הלשון אין עוד הפעלים שהיא משתמשת בהם רבים כל-כך ועל כן אין סיבה נראית לעין, מדוע תעדיף היא להאריך בלשון במקום לקצר היכן שאפשר. וכך רק עם התפתחות הלשון והתגברות הצורך במילים נוספות – גדל מספר העיצורים, עד שבימינו נוכל למצוא אף פעלים בעלי ארבעה וגם חמישה עיצורי-שורש. ואכן בבדיקתנו את השורש התלת-עיצורי נוכל למצוא בנקל את המשמעות הראשונית הגלומה כבר בשני עיצוריו שמתוך השלושה – לפעמים יהיו אלה השניים הראשונים ולעתים השניים האחרונים.
נמשיך מפה צעד אחד הלאה: האם יתכן, כי יש לשורש מקור חד-עיצורי, של אות בודדת? עתה מתרחקים אנו עוד יותר מתחומה של הבלשנות המקובלת, אך לא נגביל את עצמנו בה. והנה, בספר "חזון האותיות", המתאר את גלגוליהן של האותיות מכל הבחינות, למן רגע הופעתו ואילך, מוצאים אנו אפיון ייחודי, הניתן, לרוב, בדרך קבלית, לכל אות ואות – א', למשל – ולא נתפלא על-כך – יכולה לסמן גם את האל – 'אלופו של עולם', וכן אפיונים נוספים ניתנים לה – וכך הלאה לשאר האותיות. האם יקשה עלינו, אם כך, להבין, את מציאותה של האות א' במילה 'אל', כמו ב-'אלוהים', כתוצאה מאפיונה זה? כלומר – אין מילה זו אלא א' של 'אל', שנוספה לה ל', שעל טיבה טרם עמנו, ורק נוכל לנסות ולנחש – שמא זו ל' השייכות, כך שמבטאת המילה את המשמעות – אל ביחס ל..., ביחס לאדם (את טבעה היחסי הזה של המילה מוצאים אנו ב-"ואתה תהיה לו לאלהים" (שמות, ד', טז'), שאמר האל למשה ביחס לאהרון). ונוכל אף להמשיך – ה' נוספה כה' הנקבה – לציין את אי-השייכות למין זכר או נקבה שבמין האנושי ו-'ים' נוסף כ-'ים' הרבים, לציין את אי-ההשתייכות ליחיד או לרבים שבספירה האנושית. כך שנוכל לראות את 'אלוהים' כתופעה ייחודית – כך, ומבחינות נוספות – אף מן הבחינה הלשונית (ולענייננו – בהתאם להוספותיה האחרונות הכוונה). וכך גם, בהתאם לקו שהעלינו קודם, נוכל לדמיין לעצמנו, כי ראשיתה של הלשון המדוברת לא הייתה אלא רצף של קריאות – תחילה היו אלה המהומים – אה, או (-זו כבר הבחנה בין תנועות), שאותה אנו מוצאים אף בשפת החיות (ונזכור את יללת הזאבים, למשל), ולאחר מכן נוספו ההברות השונות – ב, ג... כך גם אצל התינוקות – ולאחר מכן בשפת הילדים – אנו מוצאים התפתחות בדרך זו. ומניין קיבלו הברות אלה הראשוניות את משמעותן? כאן אנו מגיעים לשלב הנוסף והעמוק יותר של עיוננו ומעלים את סברת האונומטופאיות, החיקוי הצלילי. גם תיאוריה זו אינה מקובלת, בדרך כלל, בבלשנות העכשווית, למעט מקרים בודדים, שבהם אין ספק שאכן כך הוא, כבדוגמת המילה 'בקבוק', שאינה אלא סימונו הצלילי הישיר של קול הבקבוק. וכן קל לנו להבחין זאת בקולות בעלי החיים למיניהם – בזזז... שעושה הזבוב, למשל. אך קשה להבין מהי סיבת אי-התקבלותה של התיאוריה – כנראה אין די הוכחות לה במקרים הנוספים, מטבע הדברים, שכן "רחוק מה שהיה ועמק עמק – מי ימצאנו?" (קהלת, ז', כד'), אך בכל מקרה סבירה היא בהרבה מזו החלופית לה – שיחס לו האדם באופן שרירותי משמעות זו או אחרת להברה החדשה שייצר במו-גרונו והודיע על כך לרבים באמצעות הצבעתו על חפץ, נאמר, או אולי נפריז ונדמה גם כינוס אסיפה בנידון. הגם שהדבר אפשרי בדוחק – קשה עוד יותר להבין כיצד הבינוהו שומעיו, שכן גם אם השכילו להבין, כי מייחס הוא את צליל גרונו לחפץ שבידו – הרי כל אחד ואחד עשוי להבין מכך דבר שונה – זה יבין ש-'גו, גו' הוא האבן, אחר יבין שמשמעותו היא תפישת דבר-מה, שלישי יבין זאת כקריאה איום – "גורו, גורו", נאמר, וכן הלאה. כך, כמו במגדל בבל, עוד בטרם נבנה מגדל בבל. לעומת זאת, התיאוריה האונומטופאית סבירה היא ואף נמצאות לה דוגמאות והוכחות בלשון הקיימת. הספר "מה אני שח" מעלה תיאוריה זו ודן בה ומנסה לבצע הוא פעולה ראשונית זו של מציאת המשמעות הצלילית של הפועל. כך מוצא הוא כמה סוגים של קולות – כמו קול הנהי, למשל – ומבחין בכך בין משפחות של פעלים. אך ודאי שעם התפתחות השפה, לא נוכל להבחינה עוד באמצעות קולות ראשוניים אלה בלבד, שכן מתערבבים הם זה בזה ונוספים הם זה על זה, ורק נוכל למצוא בתוכה את מציאותם הקדמונית הגרעינית. ואף-על-פי-כן, בכך יש בידינו עתה להבין את ראשיתה של הלשון.
לאחר כל זאת נוכל להעלות את סברתנו הנועזת הבאה: שמא יתכן כי קיים קשר בין השפה העברית ובין שפת הדנ"א? נוכל להקביל בין השתיים באופנים שונים – אלו ואלו קיימים מקדמת 'דנא'. וכך אנו מוצאים בכתובים – "שפת אמת תיכון לעד" (משלי, יב', יט'), "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי, ג', יח') וכיוצא באלה. ובידוע ש-"כל מעשיך בספר נכתבים" – זהו גם ספר הדנ"א, המשתנה ומתפתח בהתאם לפעולות האדם, כשאופן קידודו – על פי בחירת האדם בפעולתו. אך תחת זאת ניגש מיד לבדיקת ההקבלה המדוקדקת יותר: בידוע, ששפת הדנ"א מורכבת מארבע אותיות יסוד –כשכל אחת מהן מבטאת יסוד כימי אחר – ואילו התקשורת בה מתבצעת באמצעות שלוש אותיות בלבד, המתחברות, בכל פעם באופן אחר, זו עם זו. והנה, כך הוא בדיוק בשפה העברית, שכן, כפי שראינו, אם קיימות שתי אותיות שורש יסודיות ולהן מחוברת אות נוספת, עקרונית, מכל צד - הרי לפנינו רצף של ארבע אותיות, ודוק- ארבע ולא יותר, אין רצף האותיות ממשיך מעבר לזה (פרט לפעלים החדשים מרובי העיצורים, שניתן לראות בהם את היוצא מן הכלל). ומתוך ארבע אותיות אלה, התקשורת מתבצעת בפועל (הפעם תתפוס כפל המשמעות כאן את מובנו הלשוני של המונח) באמצעות שלוש אותיות בלבד, המתחברות אף הן זו עם זו, בכל פעם באופן אחר.
כך, למשל, ראינו במילה 'צלם', שגזורה היא משורש הבסיס 'צל', ואכן מוצאים אנו הקבלת משמעות גם במילים הנוצרות מהוספת אות אחרת לשורש בסיסי זה:
האלם – שהוא תוצאת ההלם – שנוצר כתוצאת המפגש עם הצלם, וכן נזכור את פעולת הדיבור, בה מותר האדם, שייחסנוה למציאות הצלם בו.
והאלם הוא העדר דיבור ועל כן – עלם – כשמילה זו אף מציינת אדם צעיר וכן גזורה ממנה 'עולם', שכל אדם "עולם קטן" הוא.
בלם – זו העצירה, כפי שיוצר אותה ההלם, וכן נוכל לומר – "תולה ארץ על בלי-מה" (איוב, כו, ז) – ומכאן שוב העלם, או העולם, כמופיע בציטוט.
גלם – הוא חומר הגלם, גולמיות הגוף – "כי מעפר אתה" (בראשית,ג', יט'), וכך הגולם – הוא ברייה ללא צלם. כך מצאנו בתהילים קל"ט – "גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו" (תהילים, קלט', טז') - וכבר פרשנו פסוק זה בהתייחס לצלם.
דלם – מילה שאינה קיימת – אך נוכל לייחסה ל-'דילמה' – אותה יוצר המפגש עם הצלם.
חלם – כפל משמעות יש כאן – מלשון חלימה ומלשון תוצאתה – ההחלמה; החלימה היא מצב חיות שונה מן העירות ועל כן נוכל לקשרה לצלם, עליו נאמר – "אך בצלם יתהלך איש" (תהילים, לט', כא'), וההחלמה – היא הבראתו של הגוף וממילא קשורה לצלם ולגלם. אף נוכל להוסיף כאן את 'חכמי חלם', שהינם כאנשים נעדרי צלם – ונזכור נא את המסופר על חיפושם את צל הירח בדלי המים.
כלם – מלשון כלימה, שהיא תוצאת ביזוי הצלם, ויוצרת היא אלם – אין צורך לומר.
סלם – אף זו מילה שאינה קיימת, אך קרובה היא לסולם – כסולם יעקב בעת החלם, שראשו בשמים – ונזכור גם את המשמעויות הקבליות שבמונח זה.
פלם – הרי היא צורת הסיתות, כמו - "אבנים מפולמות", והריהו הנותן לאבן את צלמה.
שלם – אף זו מילה רבת משמעויות, אך בעיקרה מבטאת היא שלמות, אותה ניתן לייחס רק לאל, שהעניק לנו את צלמו. ותשלום – אינו אלא דבר מה המחליף דבר מה אחר – וכזהו אף הצילום. אף שלום, הנגזר מ-'שלם', הוא תוצאתו של כיבוד האדם, הנברא בצלם.
לבסוף תלם – הוא החריש באדמה, הנותן לה את צורתה ופניה, ובכך מקביל הוא לפלם שבאבן. אף בצורה המושאלת מבטא התלם הליכה בדרך הישר, כפי דרך המוסר, הנלמד מתוך מציאות הצלם.
כך רואים אנו מתוך דברים אלו, כי החריזה אינה רק שעשוע בעלמא ואף לא רק למטרות זכירה טובה באה היא, אלא שהיא תופסת בתוכה את אחדותם היסודית של הדברים כפי טבע הלשון.
ועתה נוכל אנו לבחון את שורש הבסיס 'צל' עצמו: מתוך צל בא השורש י.צ.ל., הצל שכבר הסברנוהו, ובאותו האופן – השורש הקרוב לו – א.צ.ל. – כהאצלת האל מכבודו. נ.צ.ל. הוא מלשון הצלה ומלשון ניצול; הצלה היא כמתן צל – "ובצל כנפיך ארנן" (תהילים, סג', ח'), והניצול הוא כפעולת המואצל כלפי המאציל, ואף נוכל לומר – ניצולו של חומר הגלם. ע.צ.ל. – הוא העומד בצל (ויש שיאמרו כי הוא המנצל, ועל כן עליו להתנצל – להעמיד את עצמו בצל). וכן נוכל לומר, ששרוי הוא בכלם, אם לא ממש בעלם. ו-פ.צ.ל. – לדעתי, אין הוא שייך לכאן, אלא מקומו במשפחת השורש הבסיסי 'פצ', יחד עם קרוביו – פצה-פצע-פצר-פצח-פצם, וכן – פצפץ. ואין משפחת 'פצ' ומשפחת 'צל' מתערבבות (אף שלעתים נוכל לראות אף יחסי רומיאו-ויוליה כאלה) – וכך גם סגורה היא משפחת 'צל' מצידה השני – ונבחן אותו; את הצלם כבר בחנו – וכך גם את קרובו צלע – שאינו אלא צד והנה האישה כצל האיש – וכך גם את רחוקו-היפוכו – צלב – אף שזה מצטרף גם לרשימת הנזקים – לצרוב, לצרור (אך לא רק ממשפחת 'צר' – והנה כבר מבצבצת לה הצ' כצרה, כביטוי לעגמת הנפש – צ'), לצבוט, לצווח, לצחק, לצער, לצמרר – כמטיל צלעו האדם. וכזה הוא גם צ.ל.ק. וביחס למאכל – צ.ל.י. – השחרתו כצל עד הפיכתו לצלי. ומנגד – היפוכו- צ.ל.ח. – אך, לדעתי, גם זה אין מקומו כאן, אלא במשפחת 'לח', יחד עם מקביליו בלח-פלח-שלח (שכנראה אף גזורים צלילית מ-הלך, שכן מעבר ממקום למקום יש בכולם), וראה שגם מבחינת הטיית השורש אין זה מקומו, שכן בניגוד ל-לצלוע, לצלוב, לצלות (לצלם הוא מונח חדיש) נוהגים אנו לומר להצליח ולא לצלוח – אף שגם צורה זו קיימת. וכך בתנ"ך אנו מוצאים – "והצלחת" (דברי הימים א', כב', יא'). וראה עוד, שאכן משפחת 'לח' זו ממשיכה להסתעף אף מצידה השני, בשורשים המבטאים חיבור בין שני גורמים הרחוקים זה מזה – הלחים, הלחין, וכך גם ל.ח.ץ., במשמעות של יצר תנועה מהירה, כשבבניין אחר – לחץ הוא מתוך 'חץ' וקשור למחץ, וכך גם לחש – ולא הלחיש (אף שנוכל לפרש זאת כהתקרבות עד האוזן בדוחק) – הוא מתוך 'חש' וקשור לנחש. אכן, רואים אנו, התמונה הופכת למורכבת יותר ויותר ככל שמעמיקים את החפירה, אך עדיין נשארת צלולה היא. ולהשלמתה נותר לנו השורש הכפול צ.ל.ל. והשורש המרובע צ.ל.צ.ל. – להצליל משמעו ליצור תמונת-צל וממנו נגזר הצליל – שיוצר את הדו – וכזה הוא גם הצלצול, שאף מדגיש בחזרתו את יצירת ההד. לצלול במים אינה אלא צורה מושאלת, על שום הד הצליל הנשמע מתוך המים. ובאותו אופן נוכל לבחון גם את שם העצם: כך מוצאים אנו, שוב – בצדו הראשון של השורש, את שני מיני הירקות – חציל ובצל; חציל – נקרא כך משום שחרותו, בצל – נקרה כך, כנראה, משום שנבצע הוא (ובהסתכלות מאוחרת – כמובן, כי מפוצל הוא!) ואינו שייך למשפחתנו. על כן, רואים אנו, לבסוף, כי משפחת השורש הבסיסי 'צל' תחומה היא משני כיווניה, כך שאין יוצא ואין בא בה מן החוץ, ויוצרת היא בכך רצף של ארבע אותיות בלבד. השורשים למד, לעט, לבט, להט, לקט, לשם הדוגמא, אינם יכולים להיכלל בתוך משפחה זו. מכאן ניתן להמשיך עד לרמת האות הבודדת ולגלות בכך את משמעותה, או את מספר משמעויותיה (כרב המשמעות של המילה השלמה), כפי שכבר התחלנו לראות באות צ', שעלתה מתוך החפירה, אך לענייננו, בינתיים, אין צורך שנעשה זאת. כל מה שנותר עתה הוא להמשיך באותה דרך שהתוותה כאן ולגלות את שורשם הדו-עיצורי של שאר הפעלים הקיימים. מספר המשפחות לא יעלה על 484 האפשריות, שהוא מספר אותיות הא"ב המוכפלות בעצמן, אך גם לא יגיעו עדיו, שהרי לא כל זוג אותיות יוצרות שורש משני עבריהן וחלקן אף לא יוצרות שורשים כלל. (ובינתיים, כבר עשיתי עבודה זו כולה, אלא שזהו כבר ספר נפרד, העומד בפני עצמו).
בכך מקבילה השפה העברית לשפת הדנ"א, אך ההקבלה אינה מסתכמת בזאת. האופן השני בו קיימת הקבלה בין שתי השפות הוא זה: בידוע, שכרומוזום של תא-זרע מכיל 23 זוגות של מולקולות דנ"א, כשהמולקולה ה-23 היא זו הקובעת את מינו של הילוד. ובעברית – קיימות אמנם 22 אותיות ולא 23, אך מוצאים אנו בספרי המקובלים אף את מציאותה של האות ה-23 הזו (וראה – "חזון האותיות"). זו, יש הגורסים (ואולי יש לראות ש' שמאלית כאות נפרדת?), תתגלה רק לעתיד לבוא. אך מלבד זאת נוכל לומר דבר פשוט, והוא – שהאות ה-23, ממש כמו בכרומוזום הזרע, היא זו המבחינה בין המינים. ומהן אותיות אלה? ברגיל אלה הם ה', ו', י', אף שניתן להוסיף להן ת' לנקבה וכן ן' ו-ם' – סופיות (הת' והי' מופיעות הן בתחילה והן בסוף המילה, הה' והו' מופיעות בסופה כמבחינות בין המינים, או אף לעיתים ההבחנה נעשית בתוך המילה – עם א' או ה' נחות, כמו ב-הוא והיא). כלומר – אלו אותיות אהו"י ללא הא', המשותפת לזכר ולנקבה (באופן מובן, אם נזכור, כי ייחסנוה לאל), ואולי אף נאמר – אותיות הוי"ה, או הוי"ת. ואף לא מקרה הוא, שזהו דווקא כרומוזום הזרע, זה שאחראי להעברת המטען הגני מדור לדור, להמשכת השתלשלותו והסתעפותו של עץ החיים האנושי. וכן את זוגות המולקולות יקל עלינו להסביר, שכן כבר ראינו את אופייה הכפול של כל מילה ומילה שבעברית (וזאת למעט הגן ה-23, שאיננו בכלל מילה, אלא כהוספה לה). אך כיצד מתבטאת הקבלה זו בפועל, במבנה הכימי-ביולוגי עצמו – זאת אין אנו יודעים עדיין, ועל כן משמעותה עוד לוטה בערפל.
לבסוף, יש עלינו לדעת, כי העולם מתפתח בקפיצות, אין ההתפתחות מבחינה בין התחומים, הארוגים זה בזה והמשפיעים זה על זה, אלא שמשעה שנפתח מקור השפע הוא שוטף את המישורים כולם. כך מצאנו בתקופת הרנסנס וכך מצאנו עם פרוץ המהפכה המדעית. באופן זה הקבלנו בין פרויד ואיינשטיין, כשלכך ניתן להוסיף אף את מרקס וניטשה לפניהם, כמו גם את המצאת הקולנוע וסלילת פסי הרכבות – כשכולם נעשו בתוך סמיכות זמנים. גם זהו פן של מה שלימדנו הגל על 'רוח התקופה'. וזה אף מאשר את אבחנתנו הראשונית בדבר אי-מובחנותם השורשית של כל התחומים. וכך גם כאן – עניין הלשון מתערב לו בעניין הביולוגיה, שהרי התחומים מעורבים וקשורים זה בזה. ועוד יש לומר ואף להדגיש – כי גם תחום המוסר כלול הוא בין שאר התחומים, ועל כן לא תיתכן כל התקדמות מדעית רצינית, או כל התפתחות אנושית אחרת, ללא התפתחותו במקביל של תחום זה – והדבר נכון הן ברמת הפרט הבודד והן ברמת הכלל והמבנה החברתי. וכך – שוב – הרנסנס בא במקביל להתנערות משלטון החושך של הכנסייה בימי-הביניים, והמהפכה המדעית – עם כינונו של פרויקט התבונה ותחילת הדאגה לכלל האוכלוסייה, כפי שמתבטא במהפכה הצרפתית ובסוף העידן הפאודלי. על כן גם אנו לא נחדל מאחוז בזה וגם בזה.

דוגמאות
למשל, העיצור צ'. עד היום היא נשארה כמילה בת אות אחת – צ' – הוא קול הצקצוק, המבטא מורת רוח כללית. והנה, בטבע אנו מוצאים את קול הצרצור של הצרצר – צררר, צררר, היוצר את אותה מורת רוח בטרדנותו ועל כן הוא, כנראה, המקור לשימוש באות זו, שיש בהגייתה משהו צורמני גם ככה. עתה, אם נבדוק נראה, שבמילים רבות, המבטאות מורת רוח, נמצאת האות צ'. כך במילים צרה, מצוקה, כמו גם במילים – רצח, פצח וכן עוד רבות. ועוד יש עלינו לציין את המילה צא, שאינה אלא קול צקצוק מאורך – אנו משלחים מאיתנו את מה שמפריע לנו, בחינת 'דיבוק צא'.
קרובה לאות צ' היא האות ס', הבאה מאותו מקום חיתוך, וכן גם היא משמשת לרוב לציון משמעויות שליליות – שנאה, למשל (ש, הקרובה ל – ס') וכן רבות. מקורה הפנומנולוגי – קול הנחש – ססס, המשמש עוד משחר ההיסטוריה כסמל לכל דבר שלילי. ואת שימושה זה של האות ס' כמילה בת אות אחת אפשר למצוא עד לימינו בסינון ההברתי – ססס', המבטא את אותה שנאה מדוברת.
וקרובה לשתי אותיות אלה היא האות ז' השורקנית, המבטאת אף היא משמעויות דומות, ומקורה – קול הזמזום – בזזז, בזזז, כפי שמופיע במילה זבוב. עתה נוכל להבין מדוע נבחרה האות זין למילה זר, למשל, שהיא מבחינתה מתרחבת למילים רבות, המכילות אותה, כמו – פזר, שזר וכן הלאה.
וכמו מילים-אותיות אלו, כך גם בשאר האותיות, וזאת – בהכרח, מקורן הוא בחיקוי צלילי של קולות מן הטבע וכל שנותר לנו עתה הוא לאתרם.
מלבד זאת, ראוי לציין, כי האות צ' – יש לה גם שימושים נוספים, שאף הם מהווים חיקוי צלילי של קולות מן הטבע, כך אנו מוצאים גם את קול הצפצוף – ציפ ציפ, המציין את שירת הציפורים ומופיע אף בשמן בכלל – ציפור. את ההסבר לשתי משמעויות מנוגדות אלה של האות נוכל להסביר בנקל דרך התיאוריה המוכחת של אחדות הניגודים בלשון, כפי שהופיע, למשל, במאמר של פרויד בנושא לגבי מילים שלמות.

להלן – מציאת כמה מן המקורות האונומטופאים של האותיות ומשמעויות כלליות:
א – אהוי. האל.
ב – קולות בקבוק, בעבוע, נביחה. תיאורי הטוב.
ג – קולות גרגור-גרירה-גירוי, גזיזה, נגיחה. במעגל. נמוג. גבוה.
ד – דלות מענייני הדרך. חד.
ה – אהוי. אות קריאה – הא!
ו – אהוי. וו-קו-תו – כצורתה הגראפית – קו הסולם. גבול והתכנסות. דמיון.
ז – נזילות. תזוזה. זמזום הזבוב והדבורה. מעשי זדון ורשע. גזיזה. קול הזריקה.
ח – חכמה. צחוק. ענייני מנוחה. קולות הכאה – נגח, נבח, הטיח, נחר, פח. בלע – ח' הליחה.
ט – קולות – טאח, טפטוף, רטש, טוב. ט' הסטייה. קול הרטט.
י – אהוי. צין-מין-דין-בין-אין. היה-חיה.
כ – כיסויים. קול פכפוך המים. שפיכת המים. זכיכות המים. בלע – קול החיך.
ל – בלע – לשון. ל' האל. הכיוון – למעלה ולמטה – עליה ונפילה.
מ – מת-תם. אמא. קול הרעם. קול ההמיה. קול הגמיעה. דם-נדם – מוות וחיים.
נ – תנועה ומנוחה. שינה. בית. דין ומשפט.
ס – התמוססות. סטייה מהנתיב. קול השיסוי. קול הנחש – ס'.
ע – תנועה. שימושי ע' גרונית – גמע. לע – בלע. קול הפעפוע-בעבוע. קול שבירה. רע. טעם – לקרוא בטעם!
פ – פעפוע. קול נפץ. קול התפוקקות. קול התפוררות. קולות שבירה ורעשים. קול טפטוף. תיפוף. תעופה. סוף. רפות (שפה).
צ – פיצוץ. קול הצרצור. קול הצקצוק – צרה. עמידה במקום. צ' הצחוק. הנצה – קול המציצה.
ק – קול שבירה. קול נקישה ושקשוק. קול צעקה. קול התפוקקות. קול יריקה. קול הנתק והתקתוק. קול הליקוק. הבקבוק. בלע – גרון.
ר – רשרוש. ר' הריר ור' יריקה. רע. התפוררות. קרקור-קריאה. ר' הרעד – צמרמורת – ורשע. ר' מתנגנת. הסרה. ריבוי.
ש – קול שיסוי. פעולות במרחב. קול רעש-געש. בלשון – לישה. כשכוש. רשרוש. בטישה. שבירה. ש' השקט. תחושה. שריקה.
ת – תחילית לרוב. קול הצתה. הכאה. פעולות סיום.

וכן – מציאת משמעויות האותיות כפי שהתקבלו לאחר יצירת מילון דו-עיצורי שלם – שלא מצורף כאן – ובדיקת מכנה משותף רחב בין הפעלים הקיימים, תוך קישורו למקורו האונומטופאי:
א – אל. אהוי.
ב – בקבוק. טוב
ג – גבוה. עגול.
ד – דלות. חד.
ה – הא!. זהר.
ו – וו. גבול.
ז – זמזום. נזילות
ח – חכמה. טאח. וצחוק.
ט – טפטוף. סטיה.
י – חי. בין.
כ – פכפוך. כיסוי.
ל – לאן. למעלה-למטה.
מ – מוות וחיים. המיה.
נ – נע ונח. בית.
ס – סטה. מסס.
ע – טעם. תנועה.
פ – פצץ. רפות.
צ – צרה. מציצה.
ק – קול. נקש.
ר – רעד. התפוררות. וקרקור.
ש – שקט. רעש.
ת – תם. הצתה.

הפכים משלימים:
ד – דל וחד. ח – חכמה וצחוק. ל – למעלה ולמטה. מ – מוות והמיה. נ – נע ונח. פ – פצץ ורפות. ש – שקט ורעש. ת – תם והצתה. וכן – ר' רעד התפוררות ורעד שער ופריון. צ – צרה וצחוק. כ – שפיכה וכיסוי. ט – סטה וטוב. ב – בקבק ובעבע (כלומר – בכיוון)
ישרים משלימים:
ג – גבוה ועגול. ז – זמזום ונזילות. ע – טעם ותנועה. ס – מסס ונחש. ק – קול ונקש.