הבדלים בין המינים ביחס לדיכאון - בראי הפסיכולוגיה

קוד: הבדלים בין המינים ביחס לדיכאון - בראי הפסיכולוגיה בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

משלי יב25: "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ - יַשְׁחֶנָּה, וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה".

"רב אמי ורב אסי: חד אמר יסיחנה מדעתו, וחד אמר ישיחנה לאחרים" (תלמוד בבלי, סנהדרין ק:).

נראה שההבדל בין הדעות בגמרא הוא גם הבדל בין המינים:
בספר "פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים" של האוניברסיטה הפתוחה, כרך א', עמ' 348-349 נאמר:

"זה זמן רב ידוע כי נשים נוטות פי שניים מגברים ללקות בדכאון קליני... 
במיוחד נראה כי נשים מדוכאות נוטות יותר ל"חיטוט" (rumination). חיטוט פירושו תגובות כגון נסיון להבין את הסיבה לדכאון, בכי להפגת המתח, או שיחה על הדכאון עם חברים. ידוע שחיטוט נוטה להחריף את הדכאון, בין השאר משום שהוא מפריע להתנהגות האינסטרומנטלית (דהיינו, לנקיטת פעולה). גברים, לעומת זאת, נוטים יותר לעסוק בפעילות המסיחה את דעתם כאשר הם שרויים במצב רוח מדוכא, ונראה כי הסחת הדעת מפחיתה את הדכאון".

גישת הגברים מתאימה לקריאה יסיחנה ואילו זו של הנשים – לקריאה ישיחנה.

יש להדגיש כי משמעות הפשט – ישחנה=ישפילנה תואמת את הגישה 'הגברית', שנמצאה יעילה יותר. עם זאת, אין הדבר פוסל לחלוטין את הגישה 'הנשית' וכנראה יש להבחין בין דיבור מרפא ובין חיטוט מזיק. גם לא חובה עלינו לקבל את הפרשנות של הממצאים. וכדי לאזן עוד אוסיף ואומר, כי גברים אולי מדוכאים פחות, אך הם פונים יותר לפתרונות-שווא מזיקים, כדוגמת אלכוהוליזם.

אוסיף, כי מעניינים גם ההבדלים בין המינים ביחס לתוצאה קיצונית של דיכאון – ההתאבדות, כפי שמפורט בהמשך בעמ' 370-371:

"נשים נוטות לנסיונות התאבדות בערך פי שלושה מגברים... ואולם, המצב שונה כשמדובר בהתאבדות בפועל: הגברים המתים מהתאבדות בארצות הברית בכל שנה גדול פי שלושה ממספר הנשים...
בקרב נשים, שיטת ההתאבדות הנפוצה ביותר היא בליעת תרופות. גברים נוטים להשתמש בשיטות שסיכוייהן להיות קטלניות גבוהים יותר, במיוחד ירי, ואולי זה חלק גדול מהסיבה לשיעורי ההתאבדות הגבוהים יותר אצל גברים".

לחפץ בהרחבה - ישנו קורס שלם של האוניברסיטה הפתוחה המוקדש ל"פסיכולוגיה של המינים".

תגובות