פרי פי איש

הרישא של הפסוק הזה ידועה היטב, אך מהו הסיפא – ואהביה יאכל פריה?

תשובה לכך אפשר לתת על-ידי השוואת פסוקים:
בשלושה מקומות מופיע הביטוי "פרי פי איש" בתוך צמד פסוקים המדברים מעניין שמירת הלשון, בכל המקומות ההשוואה היא בין הדיבור למאכל – תכונה אחרת של הפה:

משלי יב:

יג בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם, מוֹקֵשׁ רָע; וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק.
יד מִפְּרִי פִי-אִישׁ, יִשְׂבַּע-טוֹב; וּגְמוּל יְדֵי-אָדָם, ישוב (יָשִׁיב) לוֹ.

משלי יג:

ב מִפְּרִי פִי-אִישׁ, יֹאכַל טוֹב; וְנֶפֶשׁ בֹּגְדִים חָמָס.
ג נֹצֵר פִּיו, שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ; פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו, מְחִתָּה-לוֹ.

משלי יח:

כ מִפְּרִי פִי-אִישׁ, תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ; תְּבוּאַת שְׂפָתָיו יִשְׂבָּע.
כא מָוֶת וְחַיִּים, בְּיַד-לָשׁוֹן; וְאֹהֲבֶיהָ, יֹאכַל פִּרְיָהּ.

והשואה לאוכל אנו מוצאים אף במקומות נוספים:

משלי טז24: "צוף דבש אמרי נעם מתוק לנפש ומרפא לעצם"

יחזקאל ג:
א וַיֹּאמֶר אֵלַי--בֶּן-אָדָם, אֵת אֲשֶׁר-תִּמְצָא אֱכוֹל: אֱכוֹל אֶת-הַמְּגִלָּה הַזֹּאת, וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל-בֵּית יִשְׂרָאֵל. ב וָאֶפְתַּח, אֶת-פִּי; וַיַּאֲכִילֵנִי, אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת. ג וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא, אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ; וָאֹכְלָה, וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק.

הרי שהלשון היא ממש כמאכל ויכולה להיות מתוקה כמוהו.

לסיום, אינני יכול שלא להביא פרק יפהפה לדעתי מתוך הברית החדשה, יעקב 3, שאינו אלא פירוש לפסוק שלמעלה:
1 אַחַי אַל־יִהְיוּ רַבִּים מִכֶּם לְמוֹרִים בַּאֲשֶׁר יְדַעְתֶּם כִּי בָזֹאת נַחְמִיר עָלֵינוּ אֶת־הַדִּין׃ 2 כִּי כֻלָּנוּ נִכְשָׁלִים הַרְבֵּה וַאֲשֶׁר לֹא־יִכָּשֵׁל בְּדִבּוּר הוּא אִישׁ תָּמִים וְיָכֹל לָשׂוֹּם רֶסֶן לְכָל־גּוּפוֹ׃ 3 הִנֵּה בְּפִי הַסּוּסִים נָשִׂים אֶת־הָרֶסֶן לְמַעַן אֲשֶׁר יִשָּׁמְעוּ לָנוּ וְנִהַגְנוּ בוֹ אֵת כָּל־גְּוִיָּתָם׃ 4 וְהִנֵּה הָאֳנִיּוֹת אַף־כִּי גְדֹלוֹת הֵנָּה וְנֶהְדָּפוֹת בְּרוּחַ עַזָּה מָשׁוֹט קָטֹן יִנְהַג אֹתָן אֶל־כֹּל אֲשֶׁר־יַחְפֹּץ הַחֹבֵל כֵּן גַּם־הַלָּשׁוֹן אֵבָר קָטֹן הִיא וּגְדֹלוֹת תְּדַבֵּר׃ 5 הִנֵּה מַה־גָּדוֹל הַיַּעַר וְאֵשׁ קְטַנָּה תַּבְעִירֶנּוּ גַּם־הַלָּשׁוֹן אֵשׁ הִיא עוֹלָם מָלֵא עַוְלָה׃ 6 (כֵּן) הַלָּשׁוֹן נִצֶּבֶת בֵּין אֵבָרֵינוּ הַמַּגְאֶלֶת אֶת־כָּל־הַגּוּף וּמְלַהֶטֶת אֶת־גַּלְגַּל הֲוָיָתֵנוּ וְהִיא לְהוּטָה בְּאֵשׁ גֵּיהִנֹּם׃ 7 כִּי כָּל־מִין בְּהֵמָה וְעוֹף וְרֶמֶשׂ וְחַיּוֹת הַיָּם יִכָּבֵשׁ וְנִכְבָּשִׁים הֵם עַל־יְדֵי מִין הָאָדָם׃ 8 אֲבָל הַלָּשׁוֹן אֵין אָדָם יָכֹל לְכָבְשָׁהּ אֵין מַעְצוֹר לָרָעָה הַזֹּאת וּמְלֵאָה חֲמַת הַמָּוֶת׃ 9 בָּהּ נְבָרֵךְ אֶת־הָאֱלֹהִים אָבִינוּ וּבָהּ נְקַלֵּל אֶת־הָאֲנָשִׁים הָעֲשׂוֹּיִם בְּצֶלֶם אֱלֹהִים׃ 10 מִפֶּה אֶחָד יֹצֵאת בְּרָכָה וּקְלָלָה וְכֵן לֹא־יֵעָשֶׂה אֶחָי׃ 11 הֲיַבִּיעַ הַמַּעְיָן מְתוּקִים וּמָרִים מִמּוֹצָא אֶחָד׃ 12 אַחַי הֲיוּכַל עֵץ הַתְּאֵנָה לַעֲשׂוֹת זֵיתִים אוֹ הֲתוּכַל הַגֶּפֶן לַעֲשׂוֹת תְּאֵנִים כֵּן גַּם־מַעְיָן אֶחָד לֹא יוּכַל לִנְבֹּעַ מַיִם מְלוּחִים וּמְתוּקִים׃ 13 מִי בָכֶם חָכָם וְנָבוֹן יַרְאֶה בְּדַרְכּוֹ הַטּוֹבָה אֶת־מַעֲשָׂיו בְּעַנְוַת הַחָכְמָה׃ 14 וְאִם־קִנְאָה מָרָה וּמְרִיבָה בִּלְבַבְכֶם אַל־תִּתְהַלֲלוּ וְאַל־תְּשַׁקְּרוּ בָּאֱמֶת׃ 15 לֹא זֹאת הַחָכְמָה הַיֹּרֶדֶת מִמָּעַל כִּי אִם־חָכְמַת הַחֶלֶד וְהַיֵּצֶר וְהַשֵּׁדִים׃ 16 כִּי־בִמְקוֹם קִנְאָה וּמְרִיבָה שָׁם מְהוּמָה וְכָל־מַעֲשֶׂה רָע׃ 17 אֲבָל הַחָכְמָה אֲשֶׁר מִמַּעַל טְהוֹרָה הִיא אַף־אֹהֶבֶת שָׁלוֹם וּמַכְרַעַת לְכַף־זְכוּת וְלֹא עֹמֶדֶת עַל־דַּעְתָּהּ וּמְלֵאָה רַחֲמִים וּפְרִי טוֹב בְּלֹא־לֵב וָלֵב וְאֵין חֲנֻפָּה בָּהּ׃ 18 וּפְרִי הַצְּדָקָה בְּשָׁלוֹם יִזָּרֵעַ לְעֹשֵׂי הַשָּׁלוֹם׃