משלי יט20:
"שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך"
גם אם רעיון העולם הבא לא מופיע בתנ"ך, כפי שסוברים רוב החוקרים, מושג ה"אחרית", האישית כמו גם הלאומית, חוזר רבות בתנ"ך ולא אוכל – וגם אין צורך בכך - להביא את כל המקומות.
אין ספק שמן המוסר הוא לחשוב על העתיד. ואולם – כמו שמטיפים ספרי ניו-אייג' רבים, כדוגמת
"כוחו של הרגע הזה" העכשווי – צריך לפנות מקום גם להווה.
כדברים האלה מצאתי במקור הבא:
ד"ר טל בן שחר בספרו
"באושר ובאושר" מאפיין ארבעה טיפוסים:
המתחרה במרוץ להצלחה – שחושב רק על העתיד ומזניח את ההווה.
ההדוניסט – שחושב רק על הנאות הרגע ומזניח את העתיד.
הניהיליסט – שהתייאש הן מהרגע והן מהעתיד ויוצא קירח מכאן ומכאן. (הוא חושב בעיקר על העבר ותקוע בו).
המאושר – שנהנה מהרגע תוך חשיבה על העתיד.
ואמנם גם רעיון זה מופיע בתנ"ך, בעיקר בקהלת, אך לא רק:
קהלת ח15:
"ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילונו בעמלו ימי חייו אשר נתן לו האלהים תחת השמש".
ואוסיף על ההדוניסט אנקדוטה נוספת (שכתבתי כהערה למאמר לפני רגע):
ד"ר טל בן שחר מספר (בעמ' 33) על פרק אחד בסדרה "אזור הדמדומים" בו פושע אחד מגיע לעולם הבא ובטוח שהגיע לגיהנום, אבל אז ממונה לו מלאך שצריך למלא את כל משאלותיו. מיד הוא מבקש מכל הבא ליד – אוכל, כסף, נשים. אלא שלאחר זמן נמאס לו והוא רוצה אתגר, להתאמץ בשביל משהו. אך נאמר לו שזה הדבר היחיד שאינו יכול לקבל. אז הוא אומר שהוא כבר מעדיף ללכת "למקום האחר", כלומר לגיהנום. והמלאך עונה לו: "כאן זה הגיהנום!".
ובעמ' 84 נאמר, כי אנו מגיעים לתחום של "זרימה" כשהפעילויות מספקות את רמת האתגר ההולמת, כשהמשימה שלפנינו אינה קשה מדי (כי אז חווים חרדה) ואינה קלה מדי (כי אז חווים שעמום).
כלומר – לא בטלה ולא עמל מייגע.