מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
נכתב ב: 18:24:12 06.11.2013, כתוספת/תגובה ל: משלי יט
משלי יט2: "גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא"
אראל כותב: גם להתרחק לגמרי מחברת בני-אדם, ולא לדעת (להכיר) אף נפש אחרת, זה לא טוב לנפש ; אדם שחי לבדו יהפוך להיות לא טוב , כי לא יהיה אף אדם אחר שיעיר לו על פגמיו;
ואני סובר אחרת:
הפסוק הוא השני ב"משלי דרך" המופיעים בתחילת משלי יט:
משלי פרק יט
א טוֹב-רָשׁ, הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ--
מֵעִקֵּשׁ שְׂפָתָיו, וְהוּא כְסִיל.
ב גַּם בְּלֹא-דַעַת נֶפֶשׁ
לֹא-טוֹב; וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא.
ג אִוֶּלֶת אָדָם, תְּסַלֵּף
דַּרְכּוֹ; וְעַל-יְהוָה, יִזְעַף לִבּוֹ.
ועל כן נראה לי שפירושו הוא גם בלא דעת נפש=ללא מודעות עצמית, ללא הכרה נפשית בכלל וכאן בפרט – בדרך, ידיעה לאן אתה הולך ולשם מה.
והפסוק אומר שגם לא לדעת לאן אתה הולך וגם לרוץ לשם בלי להביט סביבך, שני הדברים לא טובים.
(גורדון גם מקביל בין שני החלקים אך לדעתו ללא דעת נפש הוא ללא הרגשה, באדישות)
בשפת החוק הישראלי הדבר נקרא "שוטטות" וניתן להיעצר על כך.
כאן הפסוק אומר שאין הדבר טוב, אבל יש ספרים רוחניים שדווקא ממליצים על כך (נתקלתי בזה בספר "קורס בניסים" למשל). שכן כך אתה נפתח לחוויות חדשות ולהתגלויות מסביבתך. בעיקר בגיל הנעורים אני חושב שלפעמים כדאי ללכת קצת בלי מטרה מוגדרת.
ומעניין שבתנ"ך שוטטות מופיעה דווקא עם מטרה בצדה, אף כי כללית ורוחנית:
ירמיהו ה1: "
שוטטו
בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עשה משפט מבקש
אמונה ואסלח לה"
עמוס ח12: "
ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח
ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו
"
דניאל יב4: "
ואתה דניאל סתם הדברים וחתם הספר עד עת קץ
ישטטו רבים ותרבה הדעת
"
אך פעם אחת המילה מופיעה ללא מטרה ממש במשמע המודרני:
יהושע כג13: "
ידוע תדעו כי לא יוסיף ה' אלהיכם להוריש את הגוים האלה מלפניכם והיו לכם לפח ולמוקש
ולשטט בצדיכם ולצננים בעיניכם עד אבדכם מעל האדמה הטובה הזאת אשר נתן לכם ה' אלהיכם
"
ומצוי אף:
דברי הימים ב טז9: "
כי ה' עיניו
משטטות בכל הארץ להתחזק עם לבבם שלם אליו נסכלת על זאת כי מעתה יש עמך מלחמות
"
ועוד כדאי לציין, כי פעם אחת מוזכרת אי ידיעת הנפש דווקא לחיוב כנראה, כתוצאה מאהבה, שכן האהובה בשיר השירים אומרת:
שיר השירים ו12: "
לא ידעתי נפשי
שמתני מרכבות עמי נדיב"
במקרים קיצוניים הדבר עלול להוביל ל(מתוך ויקיפדיה):
הפרעת דה-פרסונליזציה או הפרעת נתק מהעצמי (באנגלית: Depersonalization Disorder או בר"ת DPD) היא הפרעה דיסוציאטיבית (ב-ICD-10 מסווגת כהפרעת חרדה) שבה הסובל חש רגשות מתמשכים או חוזרים של דה-פרסונליזציה ו/או דה-ריאליזציה. הקריטריון לאיבחון על פי ה-DSM הוא שהנבדק חש תחושה מתמשכת או חוזרת של נתק וניכור מתהליכים מנטליים ומגופו.[1] הסימפטומים כוללים תחושת אוטומטיות, ניהול שגרה יומיומית ללא יכולת לחוות את החיים במלואם, הרגשה שהאדם נמצא בסרט או בחלום, תחושה של האדם שהוא נמצא מחוץ לתהליכי החשיבה והנפש שלו, תחושת נתק מהגוף, חוויות חוץ-גופיות, והרגשה כללית של ניתוק מ"האני-העצמי", מהסביבה ומהמציאות.