אמר עצל ארי בחוץ - פוביה חברתית

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

מאמר ברוח פסיכולוגית:
משלי כב13: "אָמַר עָצֵל: 'אֲרִי בַחוּץ, בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ!'".
משלי כו13: "אָמַר עָצֵל: 'שַׁחַל בַּדָּרֶךְ, אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת!'"

אראל פירש כאן:
http://tora.us.fm/tnk1/ktuv/mjly/mj-22-13.html

מסילת ישרים לרמח"ל, פרק ט':
"ואין לו לחכם אלא מה שעיניו רואות, הוא עצמו עניין הפסוק שהבאנו למעלה: "ערום ראה רעה ונסתר" , הא אינו מדבר אלא בנסתר מן הרעה אשר רואה, לא ממה שיוכל להיות שיהיה אפשרי שיבוא. והוא ממש עניין הפסוק שהזכרתי למעלה: "אמר עצל שחל בדרך וגו'" . וחז"ל פירשו העניין כמין חומר, להראות עד היכן מגעת יראת ההבל להפריש האדם מן המעשה הטוב, ואמרו:
"שבעה דברים אמר שלמה בעצל. כיצד?
אמרו לעצל: הרי רבך בעיר לך ולמד תורה ממנו,
והוא משיב אותם: מתיירא אני מן הארי שבדרך,
רבך בתוך המדינה.
אומר להם: מתיירא אני שלא יהיה הארי בין הרחובות,
אומרים לו: הרי הוא בתוך ביתך,
אומר להם: אם אני הולך אצלו אני מוצא הפתח נעולה,
אומרים לו: פתוח הוא,
וכשלא היה יודע מה להשיב אומר להם: הדלת פתוחה או נעולה,
מבקש אני לישון עוד מעט". (דברים רבה ח ו).

הא למדת שאין היראה שגורמת שיתעצל, אלא עצלה גורמת לו שיתיירא. וכל הדברים האלה הניסיון היומי יעיד עליהם, ממה שכבר פשוט הוא ורגיל ברוב המון בני האדם, אשר זה דרכם כסל למו, ומשכיל על דבר ימצא אמת לאמיתו ודעת לנבון נקל".

הנה לפי הרמח"ל "עצלה גורמת לו שיתיירא". (אולי לפי החוק של הדיסוננס הקוגניטיבי, או אפקט פיגמליון: אני אומר שאני מפחד ולבסוף אני באמת מפחד, כדי שהכל יסתדר לי בראש...).

אני רוצה להציע הסבר אחר ובוודאי שלא מסורתי:
אני חושב שהכותב של הפסוקים שלמעלה הכיר אישית את האדם שהוא כותב עליו. הוא שאל אותו: מדוע אתה נשאר בבית ולא יוצא לעבודה? והלה ענה: ארי בחוץ!, אנשים פראים ומתנהגים באלימות, אני מפחד מהם.
בשפת הפסיכולוגיה של ימינו יש לזה שם: חרדה חברתית!
אבל בימים ההם לא הכירו את זה ועל כן גם לא הכירו בזה. במקום זה ניתן ההסבר היחיד המניח את הדעת: זה תירוץ, הוא סתם עצלן!
אבל באמת, זו בסך הכול הרציונליזציה של המאשים.