הטיה לטובת העצמי - בראי הפסיכולוגיה

ז שְׁתַּיִם, שָׁאַלְתִּי מֵאִתָּךְ; אַל-תִּמְנַע מִמֶּנִּי, בְּטֶרֶם אָמוּת. ח שָׁוְא וּדְבַר-כָּזָב, הַרְחֵק מִמֶּנִּי-- רֵאשׁ וָעֹשֶׁר, אַל-תִּתֶּן-לִי;הַטְרִיפֵנִי, לֶחֶם חֻקִּי. ט פֶּן אֶשְׂבַּע, וְכִחַשְׁתִּי-- וְאָמַרְתִּי, מִי יְהוָה:וּפֶן-אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי; וְתָפַשְׂתִּי, שֵׁם אֱלֹהָי.

וכן - דברים לב15: "וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וינבל צור ישעתו".

מדוע יש סכנה לעשיר השבע שיכחש בה' ויבעט באמונה בו? כפשוטו, זאת משום שלא חסר לו דבר ואין לו צורך לקרוא לה'. אך ניתן לתת הסבר נוסף עמוק יותר דרך הסתכלות פסיכולוגית:

בספר "פסיכולוגיה חברתית" של האוניברסיטה הפתוחה, כרך א', עמ' 189, נאמר על ההטיה לטובת העצמי:

"הטיה לטובת העצמי היא אפוא הנטייה של אנשים לייחס את הצלחותיהם לגורמים פנימיים ואת כישלונותיהם לגורמים חיצוניים. להטיה זו שני הסברים: א. הרצון לשמור על דימוי עצמי גבוה מניע אנשים לקבל אחריות על הצלחות ולהימנע מכך במקרה של כישלונות. ב. אנשים בדרך כלל מתאמצים להצליח (שהרי לו היו בטוחים מראש שייכשלו – לא היו מנסים!). לכן הצלחה מיוחסת ליכולת ולמאמץ, ואילו הכישלון – שקרה למרות היכולת המשוערת והמאמץ שהושקע – מיוחס לגורמים חיצוניים ונסיבתיים. אף-על-פי ששני ההסברים שרויים במעין תחרות, סביר ששניהם גם יחד אחראים להיווצרותה של ההטיה לטובת העצמי".
(עם זאת, נראה שהמצב הפוך בייחוס לגבי הזולת וכן אצל אנשים בעלי דימוי עצמי נמוך).

לעשיר השבע, אם כך, יש נטייה לייחס את הצלחתו בחיים לסיבות פנימיות, למאמץ שהוא השקיע ונשא פירות. כמו שהוא אומר גם: דברים ח17: "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". לעומת זאת, את האסונות אנו נוטים לייחס לגורם חיצוני, לה'. אף כי הנכון - ישעיהו נט2: "כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע", וכן - ירמיהו ה25: "עונותיכם הטו אלה וחטאותיכם מנעו הטוב מכם". נראה אם כך שהתנ"ך מנסה לחנך את האדם ללכת כנגד טבעו המטה.

וכן בברית החדשה, הראשונה לקורינטים 4:
"7 כִּי מִי הִפְלִיא אוֹתְךָ וּמֶה בְיָדְךָ וְלֹא נִתַּן לָךְ וְאִם־נִתַּן לְךָ לָמָּה תִתְהַלֵּל כְּמִי שֶׁלּא נִתַּן לוֹ׃ 8 הֵן כְּבָר שְׂבַעְתֶּם כְּבָר עֲשַׁרְתֶּם וּבִלְעָדֵינוּ מְלַכְתֶּם וְלוּ מְלַכְתֶּם לְמַעַן נִמְלֹךְ אִתְּכֶם גַּם־אֲנָחְנוּ׃".
ומצד שני, אגרת יעקב 1: "12 אַשְׁרֵי הָאִישׁ הָעֹמֵד בְּנִסְיוֹנוֹ כִּי כַּאֲשֶׁר נִבְחַן יִשָּׂא עֲטֶרֶת הַחַיִּים אֲשֶׁר־הִבְטִיחַ יְהוָֹה לְאֹהֲבָיו׃ 13 אַל־יֹאמַר הַמְנֻסֶּה הָאֱלֹהִים נִסָּנִי כִּי הָאֱלֹהִים אֵינֶנּוּ מְנֻסֶּה בָּרָע וְהוּא לֹא־יְנַסֶּה אִישׁ׃ 14 כִּי אִם־יְנֻסֶּה כָל־אִישׁ בְּתַאֲוַת נַפְשׁוֹ אֲשֶׁר תְּסִיתֵהוּ וּתְפַתֵּהוּ׃ 15 וְאַחֲרֵי־כֵן הָרְתָה הַתַּאֲוָה וַתֵּלֶד חֵטְא וְהַחֵטְא כִּי נִגְמַר יוֹלִיד אֶת־הַמָּוֶת׃".

*מהפסוקים למעלה ניתן ללמוד גם את דרך האמצע הרמב"מיסטית-אריסטוטלית.