תוספת ל: קהלת ב

מאת: חגי הופר

אל:

"אמרתי אני בלבי" (קהלת, ב', 1; ב', 15; ג', 17; ג', 18; "ואמרתי אני" - ט', 16).
לכל אדם יש אופי, אישיות, שמתוכם הוא מדבר. ולעובדה זו יש את הפלוסים והמינוסים שלה. מצד אחד היות דבריו נאמרים מנקודת המבט האישית, הסובייקטיבית, שלו מונעת מהם כפי שנראה את המימד הכללי, האובייקטיבי, שלהם. אין זו יכולה להיות אמת מוחלטת אלא אך-ורק זווית ראייה אחת. והרי האדם יכול גם לטעות ואף ניתן לומר שבהכרח הוא טועה במידת מה, שהרי הוא לא יכול לראות את התמונה השלמה. רק אם יאמץ את זווית הראייה של חברו גם-כן תוכל השקפת העולם שלו להתרחב - ועדיין לא תהיה מוחלטת. תמונת-עולם מוחלטת שכזו יש רק לאל, המשקיף על הכול מלמעלה, או כפי שאחרים יגידו, שהוא עצמו הכול בכל. מצד שני, בגלל שאין לאדם אלא מה שעיניו רואות ומוחו חושב נקודת זכות זו היא לו שהוא מודע לאופיו זה ואיכותו זו ואינו מנסה לחרוג ממנה. מנקודת ראות זו דווקא האדם שמנסה להכליל ולראות את התמונה השלמה כביכול הוא זה החוטא לאמת. או אולי מוטב שנאמר, שטוב לו לאדם שינסה להרחיב את נקודת מבטו האישית על-ידי יצירת מגע ושיח עם סביבתו, אך שידע שבכך הוא עדיין לא קיבל את תמונת העולם השלמה. ועוד למעלה מזה טוב אם נאמר, שטוב לו לאדם שיפתח גם נקודת-מבט אישית, שהרי את סך-כל הנתונים הוא מעביר ממילא במסננת האישית שלו. ואין זה דבר נורא כל-כך, שהרי האדם הוא צלם אלוהים, או - חלק אלוה ממעל, ועל-כן המסננת האישית שלו, אם טהורה היא, יש בה משהו אלוהי גם כן. ובכל-אופן זה הצומת העומד בפני האדם: מצד אחד ישנה הדרך, שבה עשוי האדם לבחור, ומצד שני יש את חוסר הדרך, בה עשוי הוא להמצא. לבחור בחוסר הדרך גם זו היא נקיטת דרך פעולה מסוימת, כך שבין כך ובין כך לאדם יש דרך שהוא בוחר בה, גם אם זו דרך-שאינה-דרך. באותו עניין, שמעתי פעם את הדעה, כי תרבות המערב עניינה התבלטות, עניין של אגו וחשיפה, ואילו התרבות המזרח עניינה התבטלות, והרי מדובר באותן אותיות עצמן בדר שונה, וערך זה הוא גם מאפיין את הדת על-פי רוב, הדוגלת הצנעה וענווה ולא בגאווה ובהתפארות. ואולי יכולה להיות גם התבלטות שלא כרוכה בגאווה בכרח. וזהו המימוש העצמי החיובי. אם כך ואם כך, אלו שתי הגישות, שתי הדרכים, המוצעות ועל האדם לבחור באחת מהן. חידוד נוסף אומר - או בחירה או בריחה, אבל כמו שאמרנו גם הבריחה היא בחירה, אף-על-פי שהיא בחירה לברוח מבחירה. כך שאין לאדם אפשרות לברוח ממהותו כאדם ועל-כן טוב לו שישלים עם עובדה זו. והוא הכתוב שלפנינו - הדובר מביא את הדברים מנקודת מבטו האישית אף-על-פי שהוא מדבר על עניינים כלליים ביותר. ועוד יש לדעת, כי נהר הדעת זורם בשצף ואנו רק נכנסים אליו למקטע אחד, לטבילה קצרה, ויוצאים כששללנו בידינו.