קוד: שופנהאואר והתנ"ך: פסימיות בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל:
הלך רוח זה דומה מאוד להלך רוח שבספר קהלת, למשל:
קהלת ב17:
"ושנאתי את החיים כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש כי הכל הבל ורעות רוח"
קהלת א13:
"ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים הוא ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו".
ואם הוא משבח את השמחה, כמו שהתנ"ך באופן כללי משבח אותה, ובמיוחד בחג:
קהלת ח15:
"ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילונו בעמלו ימי חייו אשר נתן לו האלהים תחת השמש"
הרי זה בא לאחר שהוא אומר:
קהלת ב2:
"לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עשה".
את הרעיון של שופנהאואר בדבר התשוקות שלא יכולות לבוא לידי מיצוי לעולם, אנו מוצאים גם כן, כאשר המקרה הפרטי מעיד על המקרה הכללי:
קהלת ה9:
"אהב כסף לא ישבע כסף ומי אהב בהמון לא תבואה גם זה הבל".
עוד ראוי לציין, כי מושג מפתח אצל שופנהאואר הוא הרצון, שהוא אצלו האחראי לכל הצרות ועדיף לבטלו – ובכך הוא מזכיר את הפילוסופיה המזרחית.
בתנ"ך הרצון מוזכר כגורם חיובי, כאשר הוא רצון האל, או רצון המסונכרן עם רצון האל, כמו למשל בביטוי החוזר פעמיים – "ויפק רצון מה'":
משלי ח35:
"כי מצאי מצאי חיים ויפק רצון מה'"
משלי יח22:
"מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'"
משמעו – יוציא רצון מה', כלומר – שיהיה לרצון ה', וביתר פירוט – שרצונו ישתלב עם הרצון האלוהי הפועל בעולם. גורם האל הוא גם הגורם המכריע להפיכת תמונת העולם הפסימית, הנכונה בתיאור העולם בלעדיו, לאופטימית. האופטימיות האולטימטיבית היא תמונת הגאולה 'באחרית הימים'. ואכן האוטופיזם הוא חלק מהפסימיזם, כפי שמראה אילן גור זאב בספרו – "אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם" (מאגנס, י-ם, תשנ"ו), בו הוא דן גם בחלוץ שופנהאואר, שאצלו הגאולה מתבטאת דווקא באמנות ובמיוחד במוסיקה מעדנת-הנפש.
בספר אחר, עוד הוא כותב: "הרי נכונים דבריו של אריסטו שאמר, שכל האנשים המצוינים ובעלי הרוח הכבירה הם בעלי מרה שחורה" (ארתור שופנהאואר, הגיונות, שוקן, ת"א וי-ם, תשי"ב, עמ' 22). כמו כן הוא מביא את דעת אריסטו, כי האושר הוא הסתפקות במועט, המתאים לפסוק למעלה (קהלת ה9).
גם את קהלת הוא מביא. למשל, בנוגע לשאלה האם מאושר הוא האויל או החכם, הוא מביא מסופוקלס ומהתנ"ך, ששניהם נראה מתחבטים בזאת:
"שכן אפילו סופוקלס הביע בענין זה שתי אמרות מוציאות זו את זו בכולן: "תנאי ראשון מכל ראשון לאושר – להיות נבון" (אנטיגונה 1923) במקום אחר: "המתוק ביותר – לחיות ללא דעת" (איאכס 550). וכן נחלקו בענין זה הפילוסופים של כתבי הקודש לישראל: בן סירא אומר: וחיי אויל ממות רעים (בן סירא כב, יב), וקהלת אומר: יוסף דעת יוסף מכאוב (א, יח)" (עמ' 41).