קהלת ג21: "מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ".
נראה כאילו גם בתנ"ך עדיין לא מוכרע לגמרי לאן הולכות הנשמות לאחר המוות. והנה, אפלטון בדיאלוג "פידון" דן במושג הנשמה. תחילה הוא מדבר נגד ההתאבדות, אף כי הוא טוען שהפילוסופים רוצים למות, או ליתר דיוק - הפילוסוף לא עסוק בגופו אלא בנשמתו ועל-ען הוא אינו פוחד מהוות. ביהדות אנו מוצאים בקירוב - ממית עצמו באהלה של תורה. וממשיך בהוכחה לקיום הנשמה - הדברים מתהווים מתוך היפוכיהם, החיים מהמוות והמוות מהחיים. הנשמה בלתי נראית ונצחית והיא מתגלגלת שוב בעולם בבעלי חיים בהתאם לפעולותיו של האדם, "ואילו להגיע לדמות אלים - לא ניתן לאדם שלא עסק בפילוסופיה, ושלא נסתלק בטהרה גמורה, אלא לחובב החכמה בלבד" (כל כתבי אפלטון, כרך ב', עמ' 42). מנגד נשמע פקפוק בקיום הנשמה, אין הוכחה ועל-כן יש לחשוש לאובדן גמור. ונענה - רק שלא נהפוך מיסולוגים - שונאי שיחות פילוסופיות, שלא לומר מיזטרופים - שונאי אדם. ומתחיל דיון, האם הנשמה היא הארמוניה - ומסקנה שלא. ודיון אודות הסיבה, ועל ניגודים שאינם עולים בקנה אחד. עד המסקנה: "החי יחיה בהיכנס אל גופו - מה?" - "נשמה" (עמ' 74). והנשמה לא תקבל אף פעם את ניגודה - המוות. ועוד - יש דרכים רבות להגיע לשאול ולא אחת, שהרי יש מורי-דרך. הארץ עגולה ולא נשענת על דבר (עמ' 79) - (ובתנ"ך - ישעיהו מ22: "הישב על חוג הארץ"). ומפליג בתיאור הארץ שמבעד לשמים, שהיא כיחס הארץ לקרקעית הים, כלומר - אי-אפשר לדמיינה, ולשם מגיעים המתים - מעין גן-עדן שבעולם הבא.
ושוב לתנ"ך - גם בו לבסוף הרי יש הכרעה מאת אותו מחבר ששאל את השאלה: קהלת יב7: "וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה". ועוד יותר מזה, מאת מחבר אחר: דניאל יב2: "ורבים מישני אדמת-עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם".