קוד: לייבניץ והתנ"ך: הטוב שבעולמות האפשריים בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל:
"ה"תיאודיציאה" מנסה להצדיק את חוסר השלמות-לכאורה של העולם, כשהיא טוענת כי העולם הוא האופטימלי מבין כל העולמות האפשריים. העולם חייב להיות העולם המושלם ביותר, מכיוון שהוא נוצר על ידי האל המושלם.
הקביעה "אנחנו חיים בעולם המושלם ביותר" נחשבה כמגוחכת אצל בני זמנו של לייבניץ, ובמיוחד אצל וולטר שמצא את הקביעה כה אבסורדית עד שהוא עשה ממנו פרודיה בספרו הסאטירי "קנדיד", שם לייבניץ מופיע כ"ד"ר פנגלוס". פרודיה זו היא המקור של המונח "פנגלוסיאניזם", שמתייחסת לאנשים שחושבים כי אנו חיים בעולם הטוב ביותר האפשרי".
ראה לזה מאמרי:
קהלת ד':
"2 ושבח אני את-המתים שכבר מתו מן-החיים אשר המה חיים עדנה. 3 וטוב משניהם את אשר-עדן לא היה אשר לא-ראה את-המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש".
"תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל,
הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא,
והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא.
נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא".
(תלמוד בבלי עירובין יג ע"ב).
נשאלת השאלה מדוע התווכחו בית הלל ובית שמאי, שהרי זה פסוק מפורש בקהלת. אולי הסיבה היא שלפי דעתם - או לפי דעה אחת שלהם - אין מסתמכים על קהלת, שהרי הוא אומר את כל דבריו מנקודת הראות של המיואש, כפי שאמרתי כבר פעם. אם כך ואם כך, נשאלת עוד השאלה - אם האלוהים טוב והוא ברא את העולם כדי להטיב לברואיו, כיצד ניתן לומר שנוח לו לאדם שלא נברא? החשיבה הדתית נראה לי צריכה להציע - האדם המכוון לטוב טוב שנברא והאדם המכוון לרע רע שנברא. אך יש כמובן עוד הרבה מה להאריך בזה.
http://www.tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t3104_1.html
ולמשל ראה עוד תחילת המאמר:
נאמר:
ישעיהו מה7:
"יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע אני ה' עשה כל אלה"
ונאמר גם:
בראשית א31:
"וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי"
נשאלת השאלה: איך ברא רע אם הכל טוב מאוד?
ראה:
http://www.tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t1045_3.html
ועוד, על תורת המונאדות:
"לפי תורת המונאדות, העולם כולו בנוי מאינסוף חלקיקים קטנים לאין שיעור, לא מוחשיים, שמרכיבים את הכול. ההוכחה המרכזית שלו לתפיסה זו, היא ניסוי מחשבתי בו מפרקים בכל-פעם עצם לעוד ועוד חלקים. לייבניץ טען שנהייה חייבים, בסופו של דבר, להגיע למרכיבים הבסיסיים ביותר של העצם, אחרת לא ניתן להסביר ממה הוא בנוי (אם חלקיקים מהם הוא בנוי גם הם בנויים ממשהו), שזו הרי טענה אבסורדית. החלקיקים אליהם נגיע בסוף לא יכולים להיות חומריים, ובכלל לא להימצא במרחב, שהרי המרחב תמיד ניתן לחלוקה (אם נמצא אובייקט כלשהו התופס חלק במרחב, נוכל להסתכל כעת על חצי מהאובייקט, ולאחר-מכן על חצי מהחצי של האובייקט...) וכך הגיע למסקנה שהעולם מורכב מאינסוף ישויות קטנות ו"רוחניות" (לא חומריות), להן קרא "מונאדות", וכל אובייקט בנוי מאינסוף מונאדות שכאלו. הוא הבהיר שלא כל המונאדות יכולות להיות מודעות לעולם החיצוני או לעצמן".
לייבניץ דומה פה לאטומיסטים היוונים ולדעתי מושפע גם מזנון ובכלל מההוגים הפרה סוקרטיים. לזה לא מצאתי מקבילה ברורה בתנ"ך, אך שמעתי הרצאות מפי איש דת (שמו אריק נווה והוא בין היתר ד"ר לפיזיקה), האומר דברים דומים בגישה קבלית בדבר חלוקת החומר עד הגעה לאנרגיה הרמונית ואחדותית בעולם.