זה לעמת זה - מפת ההיפוכים

מאת: חגי הופר

קהלת ז14: "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעמת זה עשה האלהים על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה".

עולמנו מורכב מדבר וניגודו, או שלפחות ככה אנו קולטים ומבינים את הדברים. רע מול טוב, יפה מול מכוער, ארוך מול קצר ועוד. זה מאפיין יסודי ביותר של העולם בכלל ושל הפילוסופיה בפרט, כפי שנראה. ואולי זה חטא "עץ הדעת טוב ורע" (בראשית, ב', 9).

אף האישה היא בבחינת "עזר כנגדו" (בראשית, ב', 18) לאחר שנברא האדם יחידי ואכן היא זו אשר הביאה עליו חטא זה. ואכן, האישה היא הניגוד לגבר. אף כי כמו בסמל היין היאנג הסיני בכל חלק יש נקודה מהחלק שכנגדו, כך בגבר יש מעט מן האישה וכך באישה יש מעט מן הגבר. ובעניין המשיכה בין המינים, יש הטוענים כי ניגודים נמשכים ויש הטוענים כי דווקא הדומים הם מתאימים וכנראה זה לפעמים כך ולפעמים כך, או איזשהו שילוב בין הדברים.

את דרך האמצע הורה אריסטו וממנו שאב הרמב"ם והרי זה היבט נוסף של מציאות הניגודים, שהרי אין אמצע אלא בין שתי קיצוניות. מנגד, אפשר לראות את דרך האמצע הזו כבינוניות שלילית, בעוד האדם נדרש ללכת עד קצה קצהו ולהיות בולט בתחומו.

עוד בסיפור בראשית, האדם קורא שמות לדברים, שמוזכר אף בסמוך לעזר כנגדו שדיברנו עליו - בראשית ב20: "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו ". הקריאה בשמות, שנעשתה עוד בגן עדן, קודמת לניגוד ואולי אפילו היא זו שיוצרת אותו והיא זו שמאפשרת אותו ודאי. זו היא נטייתו של האדם לחלק כל דבר לקטגוריות, ונוסיף ונאמר שלקטגוריה יש גם מובן שלילי של השטנה.

אך אמנם לא בטוח שלכל דבר יש ניגוד, כי מהו ניגודה של אבן, למשל? אך הרבה דברים מסודרים כדבר מול ניגודו (ואולי אלה הדברים המדידים, בכמות, או שמא באיכות?). בנוגע לאבן, כאן אנו מדברים כבר על יסודות. היוונים חילקו את העולם לארבעה יסודות – אדמה, מים, אש, אוויר. כיום יש לנו את הטבלה המחזורית עם 118 יסודות. ובפיזיקה מדברים בצורה אחרת על בסיס החומר האטומי. כל זה בתחום החומר וניגודו היא הרוח, כמו הגוף והנפש.

בעיה בפני עצמה היא הבעיה הפסיכו-פיזית המדברת בדיוק על הפער הזה שבין הגוף והנפש. כביכול אלה שני דברים מנוגדים, אלא שהם מחוברים. ולא רק זאת אלא שהם משפיעים זה על זה, כפי שאפשר להבחין בנקל. על בעיה זו נכתב רבות, למשל על-ידי הפרופ' ישעיהו לייבוביץ'. [1]

על היות הניגודים עמדו כבר הקדמונים. הרקליטוס דיבר על אחדות הניגודים - "האחד יתלכד תוך מחלוקת עם עצמו" ואין קיום לצד אחד ללא ניגודו ומציאותם יחד יוצרת הרמוניה, כשמכאן אף נובע שינויים התמידי של הדברים – "הכול זורם" ו-"אין אותו אדם עובר באותו הנהר פעמיים". ועוד מציטוטיו - ''המחלה עושה את הבריאות דבר נעים וטוב, הרעב את השובע, היגע את המנוחה''.

וכן מאז דיברו על הניגודים רבות. הדואליסטיים תפסו את העולם כמורכב משתי איכויות. בראשם ניצב אפלטון עם ההפרדה הבסיסית בין העולם החומרי לזה הרוחני האידיאי. הגל דיבר על תזה, אנטיתזה וסינתזה במעגל אינסופי וממנו כידוע פיתח מרקס את המטריאליזם הדיאלקטי. דיברו על חילוק לקטגוריות בינאריות ודרידה הפוסטמודרני מדבר על ערבובם בתהליך הדקונסטרוקציה. גם בקבלה היהודית יש מקום של כבוד לניגודים. עץ הספירות עצמו מחולק לשני ענפים מקבילים, ימין ושמאל, וקו אמצע.

נעיין למשל בניגוד פשוט ומורכב. רבות נכתב על כך בתולדות הפילוסופיה, אך אנו נתמקד בהיותם מנוגדים. מבחינת הפשוט הכול פשוט, כי הפשוט לא סובל מורכבות. המורכב לעומת זאת אם יאמר שהכול מורכב, שוב יהיה פשוט ויקלע לפרדוקס. על כן המורכב חייב שיכיר גם בהיות הפשוט. בכלל הוא מתנגד להכללה, כזו של המסורת הפרה-סורקטית. באותו אופן ישנו הניגוד בין הימין והשמאל הפוליטיים. הם שוללים זה את זה, אך בעוד השמאל מחויב מעצם הגדרתו גם לזכויות הימין, הימין אינו מחויב לזכויות השמאל, באופן כללי. אוסיף כאן, כי ניתן לתאר את השמאל והימין הפוליטיים, לדעתי, על פי שתי תכונות הדמוקרטיה: הרוב קובע וזכויות המיעוט. בעוד הימין מדגיש את הראשון השמאל מדגיש את השני.

עניין נוסף הקשור לניגוד הוא החריג. לכל כלל יש יוצא מן הכלל שהוא ניגודו. למשל, לומר שהגבר נמשך לאישה מתעלם מהיות ההומוסקסואליים. אך בעוד יש כאלה השואפים להתעלם מהחריג ולהתייחס רק לכלל הרי שהפילוסופיה מוצאת שיש בו טעם רב. הוא זה שמאזן את התמונה. ובאופן פרקטי – הפיזיקה של החלקיקים הקטנים שנזנחה אצל ניוטון מצאה כר פורה בתורת היחסות של איינשטיין ושינתה כל מה שידענו על העולם. באותו אופן, זה המשל על הילד הצועק המלך הוא עירום או המשוגע של הכפר שבפיו האמת, בספרות.

דוגמא נוספת הוא ניטשה, המדבר על היון החיים ועל הטבעיות שבחיים מול הצו המוסרי המלאכותי. שם אחד מספריו קרוב לנושאנו – "מעבר לטוב ולרע". ואולם גישתו היא חד צדדית ומתעלמת מניגודה ועל כן היא אינה מאוזנת, אף כי גם זאת יתכן לעשות; זהו תיאור ולא שיפוט. ובמאמר מוסגר יאמר, שהיעדר השיפוט או הנטייה לריבוי היא תופעה פוסטמודרנית, אך ראשיתה כבר בציווי הנוצרי – אל תשפטו!

נעבור לדתות. הבודהיזם מדבר על ביטול הסבל בעולם על-ידי ביטול האני. אך יש לשאול האם דבר זה רצוי? שהרי יש לקחת בחשבון שהבחירה היא לא בין סבל והנאה, אלא בין עולם של סבל והנאה ובין עולם הנעדר את שניהם.

הנצרות מדברת על הפניית הלחי השנייה. זאת משום שההיענות לתוקפן בתוקפנות בעצם משיגה את מטרתו. כמו שאמר ניטשה, הנלחם בחיה הופך לחיה. שמירה על אופי השה התמים שלך מחייבת אותך לא להגיב לתוקפנות עד כמה שהדבר קשה וסותר כנראה את תורת האבולוציה ההשרדותית של דרווין. מנגד אפשר להציע להגיב לתוקפנות בתוקפנות ולאי-תוקפנות באי-תוקפנות, מידה כנגד מידה. הנצרות אף אומרת – שהמשיח הוא רק הן ללא לאו (וכן - מתי 5 37: אַךְ־יְהִי דְבַרְכֶם הֵן הֵן לֹא לֹא וְהַיּוֹתֵר עַל אֵלֶּה מִן־הָרָע הוּא׃ ).

ביהדות הפסוק המרכזי הוא - דברים ו4: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". מהו אחד? אני טוען שהוא בדיוק ההפך מטבע הניגודיות שבו נעשה העולם. לאלוהים אין הפך (אף שהפך האדם יכול להיות אלוהים או חיה). הוא אחד, יחיד ומיוחד. ואף שאלוהים מנוגד בתנ"ך לאלילים, כלומר – הקיים באמת מול השווא הדמיוני. אבל עצם מהותו היא אחת. רק לאדם הוא אומר - ישעיהו כט16: "הפככם אם כחמר היצר יחשב כי יאמר מעשה לעשהו לא עשני ויצר אמר ליוצרו לא הבין". וכאן יש מי שיכולים לטעון שאף טבעו מחולק לשניים, אלוהים רחום ואלוהים נוקם. ובהרחבה אף גדולה מזו – בדת הזורואסטרית, למשל, יש שני אלים – אלוהי הטוב אהורה-מזדה ואלוהי הרע אהרימן. זה לקרב את אלוהים לטבע העולם הזה. ואכן ישנה גם הגישה הפנתיאיסטית כמו זו של שפינוזה, הטוענת כי אלוהים הוא הטבע (וכך עולה גם בגימטריה).

אגב, מעניין לראות את ההבדלים שבין היהדות, הנצרות והאסלאם. בעוד הנצרות, כפי שראינו, מפנה את הלחי השנייה, כך שאפילו על שלה אין היא עומדת מבחינת התנהגותה – ואף שכך היא רק ההנחיה שבכתוב, בעוד שבפועל מעשיהם היו שונים לגמרי – הרי שהאסלאם הוא בדיוק להפך במצוות הג'יהאד הכללית שלו, החזרה בתשובה של כל הכופרים או הריגתם או ביזויים. היהדות, לעומת זאת, הולכת בדרך האמצע; היא עומדת על שלה בתקיפות, אך אינה מנסה לייהד את כל העמים. (ניתן אם כן לומר, כי האסלאם לא נותן שום לחי, היהדות נותנת לחי אחת, הנצרות נותנת את הלחי השניה, והבודהיזם? הוא נותן את הלחי השלישית...).

עניין נוסף הקשור ישירות למאפיין הזה של הדת המונותיאיסטית הוא הקנאות הדתית, כזו של פנחס או אליהו כדוגמאות עתיקות ויש גם חדשות. הדבר נובע מכך שהאידיאולוגיה הפילוסופית של הניגודים, של הדיכוטומיה, היא מאוזנת ונוחה, בעוד מי שטוען לדבר בשם אלוהים אין לו ניגוד מאזן, אלא הוא בטוח שהוא צודק. כנגד גישה זו מדברים הוגים אתיאיסטים שונים, כדוגמת ריצ'רד דוקינס, כריסטופר היצ'נס וסם האריס, [2] בעבודת האלילים או האלים המרובים, לעומת זאת, אין כל-כך קנאות.

את הניגודים אפשר למצוא אף בהמשך הדרך הדתית היהודית בפרקי אבות, שם כללים רבים מנוסחים בדרך מרובעת, על-ידי שתי קטגוריות וערבובן. ואולם המעלה הנבחרת היא לרוב אחת מבין הארבע.

לדוגמא, ראשון מבין סדרה של "ארבע מידות":

ארבע מדות באדם.

האומר:

שלי שלי ושלך שלך, זו מדה בינונית. ויש אומרים, זו מדת סדום.

שלי שלך ושלך שלי, עם הארץ.

שלי שלך ושלך שלך, חסיד.

שלי שלי ושלך שלי, רשע. [3]

 

עוד יש לציין כי היו שאמרו שהניגודים אינם שווים זה לזה אלא החושך, למשל, הוא העדר אור ולא ישות בפני עצמו. האם ההעדר קיים? מעבר לשאלה מהותית, זו שאלה לשונית וזה, אני חושב, הבסיס להגותם הלשונית של פילוסופים דוגמת ברנרד ראסל וויטגרשטיין, שהמשפט האחרון בספרו "מאמר לוגי פילוסופי" הוא – "מה שאי-אפשר לדבר עליו אודותיו יש לשתוק".

והדבר נכון גם בביולוגיה. עיקרון הניגודים הוא עיקרון ההולדה. אחדות אינה יולדת, אלא לשם כך נחוצים שניים. גם מבחינה פילוסופית הדבר נכון, שהרי כל ניגוד הוא צומת והצומת הוא ראשית המחשבה הפילוסופית הפורה, החשיבה בכלל. מאידך – ואין צורך לציין שצד שני זה הוא בהתאם למפת ההיפוכים – אפשר לטעון שהגורם המאזן הוא העיקרון האנטרופי, המפשר בין חם וקר, למשל, בעוד החיים פועלים כנגד עיקרון אנטרופי זה. הדבר עולה משירו של דוד אבידן "קונצפץ" (חלקים 09-10). [4] והדבר תואם את הלך רוחם של הקיצוניים והקנאים באשר הם, כמו של כל בעלי אידיאולוגיה.

במתמטיקה יש לנו את השפה הבינארית המורכבת מ-0 ומ-1 ובעזרתה אפשר לבנות עולם שלם. ובחשמל יש מטען חיובי ושלילי. אך האין יתרון לאדם על המכונה? ולא רק במשחקי שח הכוונה. ביותר מתאימים לכאן דברי המיסטיקנים, אשר טוענים לעיתים קרובות כי יש לפרוץ מעבר למצג הבינארי הניגודי של העולם. העולם הוא לא שחור-לבן, הם יאמרו, אלא צבעוני. ואולם, כל הצבעים הם תרכובת של שלושת צבעי היסוד וכל צבעי הקשת נמצאים באור הלבן, היכול להישבר לגווניו. כאן אפשר לשבץ את קואן הזן הידוע – "מהו הצליל של מחיאת כף יד אחת?". המשמעות של הקואן לדעתי אומרת, כי ברגיל המשמעות נוצרת על-ידי שני גורמים מתנגשים ואולם האדם הרוחני יכול לבודד גורם אחד ולהקשיב לו. זו ייחודיותו. מכיוון אחר מציג עניין דומה קאנט, בדברו על הדבר כשלעצמו, שאותו אין להשיג, המועמד מול הדבר כפי שאנו תופשים אותו.

כאן טוב אם נקרא במלואו את הפסוק המנחה שלמעלה. את ההעמדה הניגודית, מעניין לראות, מומלץ לראות ביום רעה ואילו ביום טוב אין מקום לפילוסופיה זו, אלא פשוט יש לחיותו. וגם כשאתה הוגה בכך אתה מגיע למבוי סתום ולא מוצא מאומה, כדברי הכתוב. שהרי ניגודים מבטלים זה את זה, כך שלא נשאר בעצם דבר. ועוד יש לזכור שזה פסוק בודד מכל קהלת, שכדי להבין את קהלת בכללותו יש לקרוא את כולו.

---

[1] ראו למשל: ליבוביץ, ישעיהו, גוף ונפש: הבעיה הפסיכו-פיסית, ת"א: משרד הביטחון (האוניברסיטה המשודרת), 1982.

[2] דוקינס, ריצ'רד, יש אלוהים?: האשליה הגדולה של הדת, מאנגלית: עדי מרקוזה-הס, תל אביב: ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2008.

‫הצ’ינס, כריסטופר, אלוהים אינו גדול: כיצד הדת מרעילה הכול, מאנגלית: אורי שגיא, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2009.

האריס, סם, מהומת אלוהים: דת, טרור ועתיד התבונה, תירגמה מאנגלית יעל סלע-שפירו, ירושלים : עברית ; כתר, 2006.

[3] גם ספר משלי מועמד בצורה ניגודית וכבר כתבתי בעבר משהו בעניין זה –

http://www.tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2810_5.html

[4] אבידן, דוד, כל השירים, כרך ג', י-ם ות"א: מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 205-218.