קוד: הובס, מקיאוולי והתנ"ך: הקהיליה והריבון בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל:
תומס הובס בספרו הנודע "לויתן" (מאגנס, י-ם, תשס"ח) מעלה את רעיון הקהיליה וחשיבותה. בתחילת החלק השני, פרק י"ז הוא כותב: "תכליתה של הקהיליה – בטחונו של היחיד. – האדם מטבע ברייתו אוהב חירות ושליטה על אחרים. מה מניע אפוא את בני-האדם לשים לנפשם אותו מעצור, אשר רואים אנו שהם חיים על-פיו בקהיליות?... בטחון זה אינו ניתן על-ידי החוק הטבעי" (עמ' 161), אלא "הדרך היחידה לכך היא, שימסרו את כל כוחם ועוצם-ידם לאדם אחד, או לכנסת אנשים אחת, שתוכל לצמצם את כל רצונותיהם, על-ידי הצבעה ברוב קולות, כדי רצון אחד" (עמ' 165). והוא ממשיך – "משנעשה הדבר, ההמון המאוחד כך באישיות אחת קרוי קהיליה, באנגלית Commonwealth, בלטינית Civitas. כך נוצר אותו לויתן גדול...".
בתנ"ך, אנו רואים שבקשת המלך לא נתפשה בעין טובה:
שמואל א ח:
4 ויתקבצו כל זקני ישראל ויבאו אל-שמואל הרמתה. 5 ויאמרו אליו הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה-לנו מלך לשפטנו ככל-הגוים. 6 וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה-לנו מלך לשפטנו ויתפלל שמואל אל-יהוה. 7 ויאמר יהוה אל-שמואל שמע בקול העם לכל אשר-יאמרו אליך כי לא אתך מאסו כי-אתי מאסו ממלך עליהם.
אך הנה פה גם מציץ היסוד הדמוקרטי, שהרי ה' אומר לשמואל 'לשמוע בקול העם'.
בהמשך הובס נותן זכויות יתרות בידי אותו ריבון ואף אומר, כי גם אם ציוויו יסתרו את ציוויי הדת יש לשמור עליהם ואת ציוויי הדת לשמור רק בסתר.
כוח עריצי שכזה אנו מוצאים גם בהמשך הפרק שלעיל:
11 ויאמר זה יהיה משפט המלך אשר ימלך עליכם את-בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו. 12 ולשום לו שרי אלפים ושרי חמשים ולחרש חרישו ולקצר קצירו ולעשות כלי-מלחמתו וכלי רכבו. 13 ואת-בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאפות. 14 ואת-שדותיכם ואת-כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו. 15 וזרעיכם וכרמיכם יעשר ונתן לסריסיו ולעבדיו. 16 ואת-עבדיכם ואת-שפחותיכם ואת-בחוריכם הטובים ואת-חמוריכם יקח ועשה למלאכתו. 17 צאנכם יעשר ואתם תהיו-לו לעבדים. 18 וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם ולא-יענה יהוה אתכם ביום ההוא. 19 וימאנו העם לשמע בקול שמואל ויאמרו לא כי אם-מלך יהיה עלינו. 20 והיינו גם-אנחנו ככל-הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את-מלחמתנו. 21 וישמע שמואל את כל-דברי העם וידברם באזני יהוה.
הובס עצמו מביא גם-כן את הכתוב הזה להוכחת חובת המשמעת הגמורה לשליט (עמ' 200-202). ומדברי פאולוס מהברית החדשה הוא מביא – "הזכר אותם שיהיו נכנעים ושומעים לשרים ולשליטים" (אל טיטוס, ג, 1) ועוד ברוח זו.
ואולם, בהיסטוריה היהודית, מספר חשמונאים וגזירות אנטיוכוס ועד גירוש ספרד, אנו רואים כי המאמינים סרבו לעבור על מצוות הדת בכל מחיר – והם נתנו את נפשם על כך. הם לא הלכו במצוותו של הובס במקרה הזה, אף כי בספרד היו גם האנוסים, ששמרו את מצוות הדת בסתר כמצוותו.
הוגה פחות או יותר בן זמנו של הובס, קצת קודם לו, שמתורתו אפשר ללמוד על נקודות חולשה בתורתו של הובס, הוא ניקולו מקיאוולי (1469-1527), ששמו הפך שם נרדף לרוע פוליטי חסר עכבות והוא מהווה דוגמא לחסרון שבדמות השליט הכל-יכול. אני מתכוון בעיקר לספרו הידוע "הנסיך" (ניקולו מקיאוולי, הנסיך, (תרגום:מרים שוסטרמן-פדובאנו), דביר בשיתוף הוצאת שלם 2005).
מתוך ויקיפדיה:
התאוריות המובעות בנסיך מתארות שיטות כיצד על נסיך שאפתן יכול היה לעלות לשלטון, או לשמר את עצמו בעמדה זו. ע"פ מקיאוולי, המידה הטובה ביותר של מדינתו של הנסיך היא יציבות, ולכן כל פעולה ע"מ לשמר את יציבות הממלכה היא מוצדקת, גם אם היא אכזרית כשלעצמה. אולם מקיאוולי מדגיש כי אין על הנסיך להיות שנוא - על הנסיך יש להקים שלטון בו הוא יהיה תלוי בעצמו ולא באחרים, ועליו להתאמץ שלא להיות שנוא. אולם במידה והבחירה היא אם להיות אהוב, או כזה שמטיל מורא על בני אדם, עליו לבחור באפשרות השנייה, מאחר שכאשר תגיע שעת המבחן (כמו ניסיון כיבוש של נסיך אחר), בני אדם יצייתו לנסיך אשר יפחדו ממנו וינטשו נסיך שהיו מחוברים אליו מאהבה.
וראה:
"פרק 17: על האכזריות והרחמנות: האם מוטב [לנסיך] שיהיה אהוב או שיראו מפניו.
נשאלת השאלה: האם מוטב [לנסיך] להיות אהוב או שיראו מפניו? התשובה לכך היא גם זה וגם זה. אך מכיוון שקשה לחבר בין שני אלה, עדיף לבחור ביראה על פני האהבה, כשנאלצים לוותר על אחת מהן. שכן ניתן לומר את הדברים הכלליים הללו על בני האדם: הם כפויי-טובה, הפכפכים, צבועים וערמומיים, מתחמקים מסכנה וחמדנים. כל עוד תפעל לטובתם ואינך זקוק לתמיכתם, יהיו נכונים לתמוך בך, להעניק לך את דמם, את רכושם, את חייהם ואת ילדיהם; אך כשתזדקק להם, יפנו לך עורף. אותו נסיך שיסתמך על הבטחותיהם ולא ידאג מראש לסעדים אחרים, יביא לחורבנו...בני האדם יפגעו בקלות רבה יותר במי שדאג להתחבב עליהם, מאשר במי שדאג כי יחששו מפניו. שכן, בגלל הטבע הרע שבני האדם, מחויבות המבוססת על אהבה נוטה להישבר. לעומת זאת, הפחד כרוך בחשש מעונש שיתקיים תמיד. יחד עם זאת, הנסיך חייב לדאוג לכך שהמורא לא יתלווה בשנאה; שכן ניתן בהחלט להיות מושא ליראה מבלי להיות שנוא...".
בהמשך לדוגמא שהבאנו למעלה מהתנ"ך -
"ואת-שדותיכם ואת-כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח", אנו רואים שדבר זה אכן התממש על-ידי שלטון התככים של אחאב, בעצת איזבל אשתו, כפי שמסופר לנו במלכים א כא. כפי שנכתב שם: מלכים א כא7:
"ותאמר אליו איזבל אשתו אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל קום אכל לחם ויטב לבך אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי". הסוף שם אמנם היה, שנענשו אחאב ואיזבל בידי האל.
דוגמא אחרת היא המלך רחבעם, בנו של שלמה, שלא שעה לעצת הזקנים שיעצוהו לרצות את העם ולהיות אהוב עליהם, אלא פנה לעצת הילדים שיעצוהו להטיל מורא נוסך ואמר - מלכים א יב11:
"ועתה אבי העמיס עליכם על כבד ואני אוסיף על עלכם אבי יסר אתכם בשוטים ואני איסר אתכם בעקרבים". גם סופו היה רע – שפרשו ממנו עשרת שבטי ישראל, חוץ מיהודה.
דבר נוסף הוא, כי הובס מציע לכונן 'אמנה חברתית'. בתנ"ך האמנה החברתית היא התורה, אך הנה אנו רואים שחידשו אותה בכמה פעמים:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0624_2.html
לסיום, עוד דוגמא לברית, בין העם והמלך, שמתבצעת במקרה זה באהבה ובהסכמה מלאה:
דברי הימים א יא:
1 ויקבצו כל-ישראל אל-דויד חברונה לאמר הנה עצמך ובשרך אנחנו. 2 גם-תמול גם-שלשום גם בהיות שאול מלך אתה המוציא והמביא את-ישראל ויאמר יהוה אלהיך לך אתה תרעה את-עמי את-ישראל ואתה תהיה נגיד על עמי ישראל. 3 ויבאו כל-זקני ישראל אל-המלך חברונה ויכרת להם דויד ברית בחברון לפני יהוה וימשחו את-דויד למלך על-ישראל כדבר יהוה ביד-שמואל.
לעומת זאת, במשל יותם (שופטים ט) דווקא האטד נבחר למלך והוא הגרוע שבעצים ושם מובא כמשל לאבימלך.
וראה עוד מאמרנו על אנטיגונה והתנ"ך:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t08b21_2.html