קוד: על "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה" מאת אורנה ליברמן בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
חיבור בין סיפור בראשית האלטרנטיבי וסגולות השפה העברית
על "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה" מאת אורנה ליברמן/ חגי הופר
[הספר זמין בגרסה אלקטרונית במנדלי מוכר ספרים וב"עברית", שנת הוצאה: 2012.]
המילה פלג באה במשמעות של פלג-מים, נחל קטן. ואולם משמעות שנייה שלה היא מלשון התפלגות והתפצלות. האם יש קשר בין שתי המשמעויות? ואם כן מהו? לפי היהדות האורתודוכסית והרובד הנגלה שבתורה ניתן לפרש: הרי בראשית הבריאה אלוהים חילק בין המים התחתונים למים העליונים ומכאן הקישור בין מים והתפלגות. ואולם אורנה ליברמן בספרה מוסיפה נדבך נוסף: שהרי בתורה, כידוע, ישנו רובד נסתר בו נרמזת מלחמה קדומה בין ה' לאל הים (למשל: ישעיהו נא, ט: "עורי עורי לבשי עז זרוע ה' עורי כימי קדם דרות עולמים הלוא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין"), רעיון שנשאב מהתרבות הכנענית של האזור. ולפי זה, ה' ביתר את אל הים ומכאן המשמעות הכפולה של המילה פלג.
ובלשון הספר בפתיחת פרק 1:
"נחש הבריח מגלם את הים הקדמוני המורד ששוסף, רוצץ והובס. שמות רבים אחרים ניתנים למפלצת השחצנית והסרבנית וביניהם: רַהַב (איוב ט:יג, כו:יב; ישעיהו נא:ט; תהילים פט:י), תַּנִּין (איוב ז:יב; ישעיהו נא:ט), לִוְיָתָן (ישעיהו כז:א; תהילים סד:יד), תְּהוֹם (ישעיהו נא:י; איוב לח:טז), יָם (איוב ז:יב). בקטעים אלה ניכרת השפעת מיתוס היריבות בין אל סערה לאל ים, מיתוס המשותף לעמים רבים ובהם השומרים, הבבלים, המצרים, הכנענים, החיתים, החורים, האמורים, הפרסים, ההודים והיוונים".
לכל אורך ספרה ליברמן ממשיכה להתייחס לשני הנושאים הגדולים האלה: הספר משלב תיאור מיתי של בריאת העולם, לפי רסיסים מיתיים קדומים שנותרו בתנ"ך, ביחד עם עיסוק מורחב בלשון העברית, במיוחד בדמיון בין פעלים שונים, בעלי מכנה משותף אחד, לעיתים תוך שיכול אותיות. בשני התחומים האלה המחברת מוכיחה ידענות גדולה בצד כוח יצירתי גדול, בהם היא מעשירה את הקורא.
ובאמת, אני חושב, יש קשר מהותי בין שני התחומים האלה, סיפור הבריאה והלשון העברית, שהרי העולם נברא במאמר, גם על-פי היהדות (ויאמר אלוהים יהי אור...) וגם על פי הנצרות (בשורת יוחנן פותחת ב: בראשית היה הדבר...). ויש קשר בין הלשון העברית ובין הבריאה גם בהמשך הדרך, שהרי לפי הקבלה היהודית אחת מתכונות היצירה היא שימוש מושכל בשפה. כך מסופר כידוע על המהר"ל מפראג שיצר גולם חי על-ידי שימוש באותיות השפה העברית – וזהו רק קצה הקרחון (התמחה בכך המקובל העתיק אברהם אבולעפיה).
כלומר, גם העיסוק במכמני השפה העברית לא חדש ויש לו מסורת, הנמשכת עד היום. ואולם הייחוד בספרה של ליברמן, מלבד הדוגמאות המקוריות עצמן שהיא מביאה, הוא בקישור לסיפור האלטרנטיבי דווקא של הבריאה, סיפור אלילי במהותו. מעצם היות סיפור זה נסתר נראה שהוא מתקשר טוב יותר לתורת הנסתר הלשונית.
מבחינת הסגנון, הספר כתוב בשפה עשירה וספרותית ואף פיוטית לפרקים והוא מבצע ג'אגלינג מפעים של פסוקים ומילים.
דוגמא לפיוטיות נמצא למשל בסוף הפרק השישי, לאחר משחק מילים בין שבי הגלות היבשה לבין השיבה ארצה והישיבה בה (לנו מוכר יותר המעבר מגולה לגאולה, שגם מוזכר בספר):
"המילים שנהגו, מתרוננות, בבירור ובבטחה בפיו של הבורא השתיקו את זעקותיו האימתניות של התוהו, את המולת משברי גליו העזה. אך משהו משאון התופת הקמאי נשמר בכל זאת בצלילי המילים שהתנגנו בגיל. הד מוחלש זה התגבר באופן ניכר לאחר אכילת הפרי האסור. אדם וחוה שחררו בנגיסתם את כוחות הרע שנכלאו בלב המילים וההגאים בזמן הבריאה. החל מרגע זה ואילך, כל מאמרי האל מאוימים בכוונה זדונית שמטרתה להפוך אותם על פיהם ולהחרישם בצווחות פרא. כשם שצורר הצוררים שבה את אדם וחוה, כבלם וגרם לגירושם מגן העדן, כך גם הבבלים, שכמוהם כשדים, אסרו בשלשלאות את בני ישראל, גזלו מהם את חירותם ורכושם והגלום מארצם. שיבת הגאולים מגלמת בריאה שנייה. ביטויים מעודדים, מַעלי מזור ורפואה, מרחיקים במהלכה שוב ואף באופן מוחלט יותר את נהמות התוהו ויללותיו, שואה ושוועה, מי חושך ואפילה, שבהן נמוגה תבל".
יש משהו ממכר וסוחף באופן בו הוא כתוב ואני קראתיו לכן ברצף אחד. על כן אני ממליץ עליו לכל מי שנושא זה קרוב ללבו.