על הספר "יהודים ומילים"

קוד: על הספר "יהודים ומילים" בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל:

יהודים ומילים/ ביקורת מאת חגי הופר

"יהודים ומילים" הוא ספר חדש מאת הסופר עמוס עוז ובתו ההיסטוריונית פניה עוז-זלצברגר (כתר, 2014). הספר נכתב במקור באנגלית ותורגם לעברית, והוא מכיל ארבעה חלקים נפרדים, אך גם קשורים בחוט מאחד. אפרטם בקצרה, תוך שאני מתייחס בעיקר לטענה המרכזית והנהרתה, אף כי הספר גולש פעמים רבות למחוזות נוספים, מעניינים כשלעצמם.

 

הפרק הראשון הוא "רציפות". כבר בהתחלה נאמרת הטענה המרכזית: "הרציפות היהודית נסמכה מאז ומתמיד על המילה המדוברת ועל המילה הכתובה, על מארג הולך ומתרחב של פירושים, דיונים ומחלוקות, ועל קרבה אנושית צפופה ודברנית... קו הרצף היהודי איננו ביולוגי אלא מילולי" (15). בהמשך נכתב, כי המשורר יהודה עמיחי בשירו "היהודים" אמר: "היהודים הם לא עם היסטורי/ ואפילו לא עם ארכיאולוגי, היהודים/ הם עם גיאולוגי..." (עמ' 16). זאת מובא כנגד תפיסות כשל זנד ופינקלשטיין, שבחנו את ההיסטוריה והארכיאולוגיה של היהודית. אולי הם צודקים, אבל לא זו הנקודה, אומרים המחברים. וכן סעדיה גאון אמר – "אומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה" (עמ' 25), תורות ברבים, שבכתב ושבעל-פה. אך הנה שתי התורות האלה הן גם טקסט, מילים. כך, "ספרי המשנה והתלמוד מתעדים בפרוטרוט את ההיררכיות הלמדניות הכבירות ביותר שהתקיימו לפני עליית האוניברסיטאות במערב" (עמ' 29-30). כמות החכמים היא חסרת תקדים.

עוד נאמר, כי אצל היהודים ניתן למצוא ערעור אמיתות. המדרש התלמודי הידוע "תנורו של עכנאי" נותן את הסמכות ממש ללומדים. הגדה של פסח היא טקסט מסורתי שנאמר ליד השולחן. בה ארבע הקושיות. בכלל, יש הרבה שאלות אצל היהודית. כך בתנ"ך, למרות שאינו מנוקד, כבר בתחילה אנו נפגשים עם – "איכה?" ועם "השומר אחי אנוכי?", כך בתלמוד, הבנוי ברובו משאלות, וכך גם בהמשכו – ספרות השו"ת. לא סתם אומרים שיהודי עונה לכל שאלה בשאלה. בנצרות, לעומת זאת, מדובר על "תמימות קדושה", ואוסיף גם – "אות ממיתה". אצל היהודים בולט היעדר דימויים ויזואליים, עד שאגאל.

"התנ"ך הוא ספרות גדולה" (עמ' 62), אך אין זה אומר שצריך לקבל הכול בו. מה שכן יש לקבל זו, למשל, רדיפת הצדק והעזרה לחלש (וראו דיון על כתובת קראפה בעמ' 152). אין בתנ"ך הומור, אך כן יש הומור יהודי בהמשך, וכן חוסר מורא, אולי כזה של אברהם המתווכח עם אלוהים. וכך, "מחברי ספר זה, שבין אבות אבותיהם היו אולי אנשים לא יהודים, אינם יכולים לומר דבר על רציפות גנטית, גזעית או אתנית לכאורה של העם היהודי. חוטמים אינם מענייננו. כרומוזומים אינם מענייננו, מרתקים ככל שיהיו. סיפורנו "אינו זקוק להיפותזה הזאת", כפי שאמר פעם פייר-סימון לפלאס לנפוליאון כאשר נשאל על קיומו של האלוהים. כיום, בדומה ללפלאס, איננו זקוקים גם להשערה בדבר קיומו של האל, אשר פועל בעולם כהשגחה עליונה ואנחנו עמו הנבחר. סיפורנו אינו עוסק בתפקידם של הגנים או בתפקידו של אלוהים אלא בתפקידן של המילים. אלוהים הוא אחת מן המילים הללו" (עמ' 71-72). וכפי שאומר אחד העם – "האמת ההיסטורית איננה האמת הארכיאולוגית" (עמ' 74).

 

הפרק השני עוסק ב"נשים ומילים". תחילה יש הצעה לקרוא במקום "שיר השירים אשר לשלמה" – "שיר השירים אשיר לשלמה" (עמ' 78), כלומר – אישה שרה זאת. וכן, הפסוק המצוטט רבות אצל הדתיים – "כל כבודה בת מלך פנימה" כלל אינו מובן נכון, שכן משמעותו בהקשרו הוא, שאת המטען (כבודה) של בת המלך מביאים אל תוך הארמון. בתנ"ך נשים דווקא יוצאות הרבה, אף כי עדיין, כמובן, זהו טקסט פטריארכאלי, המעמיד את הגבר במרכז. הכותבים מביאים שורת נשים תנ"כיות ארוכה ומסיקים, בין היתר, כי בניגוד ליוון נשים אלה בוחרות בחיים. חנה ושבעת בניה המאוחר יותר הוא יוצא דופן.

אישה יהודייה טיפוסית היא ה"יידישע מאמא", שנבחרה לייצג אותה חנה. היא נפרדת מוקדם מבנה, שהולך למקדש, או לחיידר, או לבית הספר, אך לא שוכחת לעשות לו מעיל קטן כל שנה. ככלל, גם אם אלו רק סיפורים, הרי שהייתה להם דוגמא בחיים הממשיים.

לעומת זאת, אצל חז"ל מעמדה נחות. מדוע? כי הודרה מבית המדרש! לדעתי כאן יש תובנה עמוקה ביותר, אף – ואולי בגלל - שהיא נראית כמעט מובנת-מאליה. היוצאות מן הכלל היו אמא שלום, ילתא (אשת רב נחמן) וברוריה, בדרך כלל בנות של רבנים. בהמשך נסקרות נשים משכילות רבות בהמשך ההיסטוריה, בעיקר לאחר המצאת הדפוס, אך גם קודם – בנות רש"י, למשל. הן לא כל-כך ידועות בציבור, אך עצם מציאותן אומרת משהו.

 

הפרק השלישי הוא "זמן ואל-זמניות". כאן נאמר כי "יהודים התעניינו בזמן מאז ומתמיד" (עמ' 131). כמעט אין מרחב הנקרא קדוש, אך "מועדי קודש" מוזכרים הרבה. ובהמשך גם "לשון הקודש". כמו כן, יש עיסוק בקץ הזמן. ומובאת האבחנה הלשונית הידועה, כי קדם הוא עבר בעוד קדימה הוא עתיד, וכן חל בלבול זמנים בין לפנים ולאחור, שהוא עבר, לעומת אחרית שהיא עתיד.

בהמשך נכתב על ביטול הכרונולוגיה. "אין מוקדם ומאוחר בתורה" – למרות שהרמב"ן, למשל, סובר שיש. כך גם בגמרא, משה נפגש עם רבי עקיבא במדרש ידוע. לעומת זאת אעיר, כי גם סדר הדורות חשוב, וכך אין אמורא יכול לחלוק על תנא, ולא בן-ימינו על אמורא. כלומר, מה שהמחברים מנסים לומר פה, לדעתי, הוא מאפיין האינטרטקסטואליות אצל היהודים, בה כל אחד יכול להתייחס לכל אחד אחר – וזה אכן מאפיין מבורך. גם איוב, אומרים לנו בגמרא, אפשר שרק משל היה. וכך גם יש ערך ל"חידוש", אפילו בדרשת הבר-מצווה או הברית, וממנו קצרה הדרך לסטארט-אפ ההייטקיסטי. עם הכניסה לזמן חל מפנה מפסיביות וקבלת-הגורל לאקטיביזם.

 

הפרק הרביעי נקרא "לכל איש יש שם: האם ליהודים נחוצה יהדות?". הוגי הציונות התייחסו אל היהדות כלאום ולא כדת. המחברים, כאמור, מתייחסים אליה כאופן מילולי. אבל יש להבחין בין יהדות לעם ישראל. המילה יהדות, הנישאת היום בחוגים דתיים עם קונוטציות דתיות ואף מתנשאות, אפשר לומר - היא בכלל המצאה יוונית – יודאיזמוס – שהשתרשה במאה ה-19 אצל הוגים יהודים.  בתנ"ך גם אין "דת", רק חוק, או שדת באה במובן של חוק. מפרשת בנות צלפחד אנו למדים על סדרי המשפט (ועל היות ישראל רפובליקה אגרארית). יהודים מופיעים לראשונה באסתר, עם הגלות.

בהמשך נאמר, כי העברית מעולם לא ממש מתה, אך גם שבכל הדורות היא שאלה מילים משפות אחרות, ובכלל יש שאילה תרבותית. כך גם, הראשון שכינה את היהודים "עם הספר" הוא הקוראן. הגדרה זו היא, בעיניי, קרובה להגדרת המחברים עצמם. לבסוף נאמר, כי נקיבה בשם במסורת היהודים מעידה על חשיבות, למן התנ"ך דרך הגמרא והלאה.

 

בסוף-דבר נאמר, כי "יש תיאולוגיה יהודית של עזות מצח" (עמ' 232), כפי שמתבטא בהומור היהודי. כך גם יש מחלוקות אין-סופיות, לכל חסיד יש מתנגד. אני חושב שמה שהמחברים באים לומר לנו כאן הוא, שזה מפרה את השיח.

 

לסיכום, מדובר בספר מעמיק וחכם, כתוב היטב ומענג – ורשימת הסופרלטיבים יכולה להמשיך עוד – שטענתו המרכזית יכולה להתקבל על הדעת. בהקשר זה, לא מזמן סקרתי את הספר, החדש אף הוא, "הצלחתם של מספרי הסיפורים", בו טוען המחבר שהייחוד של היהודים, הגורם להם להצלחה, הוא היותם מספרי סיפורים. זה לא אותו דבר, אבל די קרוב. את התיאוריה שלו קצת ביקרתי, ולעומת זאת התיאוריה של העוזים סבירה בעיניי יותר. ועם זאת, כאמור, הדברים קרובים. מעניין שספרים עם אמירה דומה יצאו די בסמוך זה לזה. אני שם לב שהדבר קורה מפעם לפעם, אין זו הפעם הראשונה.

לבסוף, הספר כאמור תורגם מאנגלית. אולי חשבו המחברים כי קהל היעד דובר האנגלית הוא נכון יותר, אולי בגלל חוסר היכרותו המשוערת עם נפתולי הנושאים הנידונים. אך אני שמח שהספר תורגם לבסוף לעברית, שכן על אף היות הרבה מהדברים מוכרים במחוזותינו, התזה המרכזית והצגת הדברים הבהירה יכולים רק להוסיף לדיון הציבורי כאן, לחיי הכלל ולחיי הפרט.