קוד: על "לוחות ושברי לוחות – הגות יהודית נוכח הפוסט מודרניזם" מאת הרב שג"ר בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
על "לוחות ושברי לוחות – הגות יהודית נוכח הפוסט מודרניזם" מאת הרב שג"ר/ חגי הופר
(הוצאת ידיעות אחרונות, 2013).
הרמב"ם כתב את ספרו "מורה נבוכים" כדי להתמודד עם השאלות הבוערות של השעה ובעיקר עם הפילוסופיה האריסטוטאלית שהייתה בשיאה אז. שנים אחר-כך, רנ"ק - ר' נחמן קרוכמל – כתב את "מורה נבוכי הזמן" המתמודד עם השאלות החדשות שהועלו. ולאחריו הראי"ה – הרב קוק – כתב את "מורי נבוכי הדור" מאותה סיבה עצמה. כך בכל דור יש מי שמתמודד עם שאלות השעה, הבאות מהעולם המדעי והחילוני.
בדורנו, נראה שהרב שג"ר הוא מהמתמודדים הרציניים ביותר לתפוש תפקיד זה. בספרו "לוחות ושברי לוחות" הוא מתמודד (בעיקר, אך לא רק) עם שאלת השעה שמעלה ההגות הפוסט מודרנית. והנה, אם אנשי דת בדרך כלל נוהגים להסתייג מהגות זו, הרב שג"ר מוצא גם בה נקודות זכות. עיקר חידושו הוא בהפרדה בין "פוסט מודרניזם קשה" ובין "פוסט מודרניזם רך", כפי שהוא כותב:
"הפוסט מודרניזם הקשה מתבצר בעמדת החוסר והשלילה ובכך אמנם גולש לכלל חוסר משמעות וניהיליזם, לחוסר אמת ולרלטיביזם קיצוני, להשטחת המציאות ולפרגמנטציה שלה. הוא מציע דקונסטרוקציה של הסובייקט, שלילת אחדותו מכל וכל... לעומת זאת הפוסט מודרניזם הרך... מתרגם את האין לשוויון, לחירות ואף לזכות" (עמ' 30).
למשל בנושא היחסיות התרבותית. ניתן לטעון בעקבות כך שאין אמת בשום תרבות, שהרי כל דבר הוא תלוי מקום והקשר. אך אפשר לעומת זאת, טוען הרב שג"ר, לומר כי יש אמת גם פה וגם פה, כל תרבות והאמת שלה. ואולי, בסופו של דבר נגלה, אוסיף אני, שיש גורם המאחד בין התרבויות.
נראה שבלימוד הזכות הזה הרב שג"ר הולך בעקבות עמנואל לוינס, שבמקום אחר הראיתי כיצד הוא מאיר את הטוב שבמוסר הפוסט מודרני היחסי. שהרי מכאן מתפנה מקום ליחס אמיתי וכן לאחר באשר הוא, לפניו, לנוכחותו, ללא האידיאולוגיה המתווכת, בחינת צד שלישי. הרב שג"ר בספרו מרבה להתייחס לאחר זה.
מבחינה דתית, נראה שרבותיו העיקריים של הרב שג"ר הם רבי נחמן מברסלב והרב קוק. מהרב קוק הוא לוקח למשל את חיוב האינדיבידואליות, העצמיות, לעומת הצו האובייקטיבי הכללי (כפי שכתבתי בעבר):
"הניגוד בין עצמיות לחברה מקביל לניגוד שבין פנימיות לחיצוניות. מגע עמוק עם העצמי, עם האמת שלי ועם כנותי האינטימית – וממילא עם אלוקיי, מחייב ריכוז פנימי, ואת היותי שרוי בתוך עצמי בשלווה ובבדידות..." (עמ' 250). (ועוד הרבה כגון זה).
וכן הם דברי הרב קוק ב"חדריו", עמ' כד', שהוא מביא: "אין אדם קונה שום מעלה, כי אם מתוכיותו, מעצמותו המהותית הפנימית, ולא ממה שבא לו מבחוץ, כי המקרים אינם מולידים את האושר האמיתי. אבל הלא התורה והמצוות הן עצמיות האושר, והם באים לאדם מחוצה לו? אמנם כאשר נתבונן נמצא, שכל אחד משיג מהתורה והמצוות, רק מה שצפון בפנימיותו" (עמ' 265).
מרבי נחמן מברסלב הוא לוקח למשל את הרעיון (שאף עלה במחשבתי כרלוונטי להקשר זה) החלל הפנוי, תוצאת צמצום האל את עצמו, שהוא זה שממנו נובעים כל הספקות, "מציאות החלל הפנוי היא השורש של הסתירות המטאפיזיות שלא ניתן ליישב אותן באופן רציונלי" (עמ' 75) ועליו יש להתגבר בכדי להגיע לאמונה. בדומה אולי ל"קפיצת האמונה" של סרן קירקגור.
לספר נושאים רבים ומגוונים: חופש וקודש, הנראים סותרים זה את זה, אך אינם כך בהכרח; בין מזרח למערב; חוויה מיסטיקה וחידוש הנבואה, הדתל"ש – דתי לשעבר – והצד"ף – ציוני דתי פוסט מודרני - ועוד הרבה. בכל הנושאים האלה שומר הרב שג"ר על גישה חדשנית ופלורליסטית, בייחוד לגבי אדם דתי. ככזה הוא התחבב עליי מאוד. כמו כן, ראיתי שנערכים לכבוד ספרו ימי עיון במקומות שונים – באוניברסיטת בר-אילן וביישוב אפרת (כמדומני), לפי מה שראיתי. במיוחד בימינו אלה, בהם יש מתחים לא מעטים בין דתיים וחילוניים, אני חושב שלהגותו הרכה והנאורה של הרב שג"ר יכולה להיות השפעה טובה ומרפאה. אך לצערי דומני ששאיפה זו היא נאיבית מדי, שכן אם הגותו רכה מדי לעיתים גם לחברי הציונות הדתית, כיצד נצפה שתחלחל ללבות החרדים? ובכל אופן גלומה בה בתורתו טובה גדולה למי שייבחר לעיין בה.