על "חשבונו של קהלת" מאת זלי גורביץ'

קוד: על "חשבונו של קהלת" מאת זלי גורביץ' בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל:

 חשבונו של קהלת/ ביקורת מאת חגי הופר

המשורר זלי גורביץ' בספרו "חשבונו של קהלת" כותב על קהלת כמו משורר.

גורביץ' שם את הזרקור על כמה מילים המאפיינות את קהלת, חלקם ייחודיות לספר זה:

הבל – מילה המופיעה בראש הספר ולכל אורכו. היא אמנם מופיעה גם בתהילים. המילה מביעה את תוכנה גם בצורתה, כלומר היא אונומטופאית בשימושה בהא, או כפי שגורביץ' אומר בעקבות משלי – זהו "דבר הדבור על אופניו". ודומה לו הביטוי "רעות רוח".

עניין – זו מילה ייחודית לספר זה. והפסוק מפרש: עניין – לענות בו. כלומר לעיין בו. ואולי אף ניתן להוסיף – דבר המעורר שאלות ותשובות. וגורביץ' מזכיר גם את ניגודו - המונח הצרפתי האקזיסטנציאליסטי – ennui – שעמום או שיממון.

זה – מילה כללית, בדומה לעניין, החוזרת גם היא.

חשבון – קהלת הוא מין מנהל חשבונות שבודק האם שווה לנו כל העניין הזה. גם מונח זה חוזר לאורך הספר. יש חשבון קטן ואישי, שבו אולי הדברים שווים לפעמים, אך יש חשבון גדול ובו אין תמיד זה כך.

מספר – נספח של חשבון. כל דבר נמנה ומוערך. כך גם כמה פעמים סופרים: אחד, שניים, שלוש.

יתרון – השאלה היא מה היתרון? והתשובה המובנית היא – אין יתרון! לא לחכם על הכסיל ולא לאדם על הבהמה, כי כולם הולכים למקום אחד. ועל-כן חוזר למשפט הראשיתי: הכול הבל.

מצא – מצא חכמה, מצא אישה ועוד. זהו המצאי של המציאות שלו עורכים דין וחשבון.

מנוחה – היא האיזון בין הקטבים המוצגים תדיר. ואף על פי כן חוזר גם הביטוי "אל תנח", המאזן את המנוחה עצמה.

יותר מכך, לדעת גורביץ' מחבר קהלת התעניין במלאכת הכתיבה והדיבור והתייחס אליה. דוגמא למשחקי לשון: "שהם בהמה המה להם", "אם ישוך הנחש ללא לחש".

בספר מופיעים אף כמה חלקי שירים וציורי "ואניטס" (הבל, ריק) - אחד מהם על הכריכה - הנותנים תמונה מוחשית לתובנתו העיקרית של קהלת.

 

אם נחזור לראשית, גורביץ' מזכיר את הסתירות הרבות בקהלת, כפי שתיראן יפה הפרשן אבן-עזרא. הסבר אחד לכך הוא, שבאופן זה מגיעים למצב של "הכול הבל", שהרי מול כל דבר עומד היפוכו ומבטל אותו. ולכן היה מתמיה אם דווקא לא היו סתירות. חכמה זו דומה לחכמת המזרח. ואולם ניתן לחלץ הסבר נוסף לתופעה מדברי קהלת עצמו. שהרי הוא אומר בפסוק הידוע: "לכל זמן ועת לכל חפץ" (גם המילה זמן אופיינית לקהלת, נאמר). אם כך, עת ל"ולשמחה מה זאת עושה" ועת ל"ושבחתי את השמחה". הכול תלוי במצב באותו רגע, במצב הרוח או במצב הכללי. בניגוד להכללה של " הכול הבל" וכיוב', באה כאן פרטנות: לפעמים זה כך ולפעמים זה כך. זהו מצב יותר מתאים לחיים המוכרים לנו. וזהו גם מאפיין יסודי של השירה; בניגוד לפילוסופיה, אין היא באה לקבוע אמיתות מוחלטות, אלא לתאר את הרגע החולף, את זמן האמת, המשנה תדיר. הצפייה בקהלת כמשורר (מאת משורר ועל משורר) טומנת בחובה, אם כך, עניין רב. בעמוד האחרון (270) גורביץ' מכנה זאת "הכרה באדמיות כערך".