על "אשת לפידות" מאת חוה עציוני הלוי

קוד: על "אשת לפידות" מאת חוה עציוני הלוי בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל:

אשת לפידות/ ביקורת מאת חגי הופר

אזהרה: מכיל ספוילר קטן

חוה עציוני הלוי מתמקדת בספריה בסיפורים תנ"כיים. בספרה "אשת לפידות" (אריה ניר 2010) היא מתארת את דבורה הנביאה, שחברה לברק בן אבינועם במלחמה ביבין מלך כנען מחצור ובשר צבאו סיסרא, שהומת על-ידי יעל אשת חבר הקיני. אך כל זה די שולי בעלילה, ולמרות שעציוני טוענת כי היא נאמנה לטקסט המקראי, הסיפור בעיקרו הוא דמיוני לחלוטין.

וגם רוח הספר רחוקה מרוח המקרא. ברק מתואר כזכר-אלפא מצוי, פר-הרבעה מיוחם, השוכב עם כל אישה הנקראת בדרכו. כן – וכאן אולי ספוילר קטן – גם עם דבורה. בכלל הספר עמוס במפגשים מיניים, חוקיים ושאינם חוקיים, עד שהוא נראה לפעמים כספרות פורנוגרפית, במיטבה או במירעה, תלוי כיצד מסתכלים על זה. דבר דומה מצאתי גם בספר הקודם שלה שקראתי, "ולו שתי נשים", על חנה אם שמואל, ואני תמה האם זה מאפיין החוזר על עצמו. ויותר אני תמה, מדוע פונה המחברת שוב ושוב אל התנ"ך אם היא כה רחוקה מרוחו? האם יש כאן כוונה לשחוט פרות קדושות, או בחינת זעזע את הקהל? לי על כל פנים העניין הזה צורם.

מצד שני יש גם מעלה חיובית בספר: הוא מתאר את דין "אשת יפת תואר" ומראה יפה מאוד את הבעייתיות שבו. ברק לוקח שבויות מחצור וכדין התורה יש להן חודש ימים לבכות ולהתאבל על משפחתן בטרם יילקחו כנשים בישראל. אולם, כיצד אמורה להרגיש אישה שאמורה להתחתן ולקיים יחסים עם הורג משפחתה ועמה? אמנם חוק התורה בא כנראה לרסן את נטיית האונס שבאנשי הצבא, אך כלל לא בטוח שהוא מציע חלופה טובה יותר. יש בעייתיות גדולה בחוק הזה והספר מעביר זאת יפה. חבל שלא התמקד אך בזאת.

לסיכום, יש כאן שילוב של הצגת מיניות מופרזת שלא ממין העניין, באופן צורם ואף פוגעני, ביחד עם הצגה מעניינת של נוהג עתיק כפי שהוא נראה בעיניים מודרניות. מה מכריע במאזניים לא ברור. מעבר לזה, הספר כתוב בצורה רהוטה ומובנת, כדרכה של עציוני.