קוד: על הספר "לפני ולפנים" מאת אבשלום אליצור בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל:
לפני ולפנים/ ביקורת מאת חגי הופר
הספר "לפני ולפנים" מאת אבשלום אליצור (ירום אליצור, 1988) מכיל "עיונים פסיכואנליטיים במקרא וביהדות" (כותרת המשנה). קראתי אותו לפני שנים והוא הרשים אותי מאוד, ועתה קראתי אותו שוב והוא שוב הרשים אותי מאוד (ספר אחר - "וזה היער אין לו סוף" מאת מיכה אנקורי, שעוסק בנושא קרוב לזה – פסיכואנליזה וקבלה, ושגם הרשים אותי לפני שנים, בקריאה מחודשת הרשים אותי הרבה פחות).
הכותב הוא בעל ידע אנציקלופדי מפעים הן בתנ"ך, ביהדות ובדתות בכלל והן בפסיכולוגיה, על אף היותו אוטודידקט וחסר תארים בתחומים אלו (ראו ערך עליו בויקיפדיה), אך מעבר לזה תובנותיו עמוקות והוא כותב בצורה מבריקה ואולי אף לעיתים גאונית. סיוג אחד: אבחנותיו עשויות לא להתקבל יפה אצל אדם מסורתי. די אם נזכיר את העובדה שהוא מתייחס לסיפורי התנ"ך כמיתוסים מכוננים ולא כאמת היסטורית.
בדף האחורי נכתבה מה שהיא כנראה הטענה המרכזית:
"אחת לשנה, ביום הכיפורים, היה הכוהן הגדול נכנס "לפני ולפנים" אל קודש הקודשים, מבלי לדעת אם יזכה לצאת משם בחיים. בפנים, על ארון הברית, ניצבו שני כרובים בדמות זכר ונקבה חבוקים, כדי להמשיל את היחס בין אלוהים ועם ישראל לאהבת גבר ואישה.
העובדה שקודש הקודשים של דת ישראל הציג את מה שפרויד ראה ככוח-החיים העיקרי – יצר המין – היא רק דוגמה אחת מני רבות לקשר המוזר בין הקדוש והאסור. איך אפשר להסביר את העובדה שהתנ"ך, שאסר בחומרה על העריות, מייחס דווקא לדמויותיו המקודשות ביותר מעשי גילוי-עריות? האם רק מקרה הוא שתולדות המשפחה החשובה ביותר בתולדות עם ישראל – בית דוד והמשיח – גדושים במעשי עריות וניאוף? ואולי צודקת הפסיכואנליזה כי מה שהאדם אוסר בתוקף על אחרים הוא הדבר שאליו נמשך הוא עצמו?".
אפרט מעט את תוכנו, פירוט חלקי ביותר הנסמך בעיקר על הזיכרון ועל מראי מקום שציינתי לעצמי:
בחלק הראשון הוא מביא סקירה של הפסיכואנליזה, ההכרחית להמשך הספר - כאן גם פירוט האבחנה, כי הגזען והקנאי בעצם מכיל יסודות ממושא גזענותו וקנאותו, ואילו בשני הוא מעלה מספר "הרהורי ביקורת" – וכאן הוא מגן על שיטת הפסיכואנליזה. רק בחלק השלישי – "שביל חדש בפרד"ס" הוא מגיע אל עיקר הספר, אפרטו לפרקיו:
פרק ה – יצחק, אדיפוס והתייחדותה של דת המקרא: בתחילת הפרק נטען שיצחק הוא גיבור אופייני, לפי מאפיינים חוזרים במיתוסים שזיהה אוטו ראנק, למשל: בן להורים נכבדים, קשיים לפני הלידה, ניצל על-ידי חיות או אנשים. וכן יש רשימה אחרת לפי חוקר אחר. בהמשך הפרק המחבר טוען שבסיפור העקדה מתבטא התסביך האדיפלי. אמנם כאן האב מתכוון להרוג את הבן ולא הבן את האב, אך עדיין מדובר במשולש של אב ובן ומוות ביניהם (בהמשך יוסבר יותר). מעבר לזה, לא לחינם לאחר העקדה שרה, אם יצחק, מתה, כשלפי המדרש הקשר בין מותה לעקדה ישיר. ולא לחינם יצחק מתעוור בסופו של דבר כאדיפוס. מעבר לזה המחבר מקשר לכאן גם את גירוש ישמעאל, שמבטא, לדעתו, צד אחר של יצחק. בכלל, לאורך התנ"ך, כאשר מופיעים שני אחים, או דמויות מקבילות אחרות, כאברהם ולוט, הם בעצם מבטאים שני פנים של אישיות אחת – "הילד הטוב" מול "הילד הרע", כשבמאבק זה מתבקש הסובייקט להכריע. והוא כותב: "הטענה כי צמדי ניגודים סטריאוטיפיים במקרא חד הם היא אחת התזות המרכזיות בספר זה" (עמ' 197).
פרק ו – סמליותו של השילוש: זכרות ואלוהות: בו טוען המחבר כי שילוש מבטא זכרות ותוך כדי כך הוא דן בשלושת האנשים שביקרו את אברהם. אחד מהם מכונה "אדוני", בניקוד המייחס את הפנייה לה', וכן מאוחר יותר "ואברהם עומד לפני ה'" הוא תיקון סופרים ל"וה' עומד לפני אברהם". האנשים מבשרים לאברהם כי "כעת חיה" ייוולד לו בן, והמחבר מבין מכאן – כמו כמה חוקרים אחרים – כי יצחק בעצם ייוולד מן הזרע האלוהי, שנזרע באותו מעמד.
פרק ז – בין משכב-העריות לעריסת משיח: כאן המחבר מונה את ההיסטוריה המשפחתית המוזרה מבחינה מינית של בית דוד, שממנו המשיח: גילוי עריות של לוט ובנותיו, אשר מביא את רות – מואבית, האסורה לבוא בקהל ה', וממנה דוד, כמו גם את נעמה – עמונית, האסורה לבוא בקהל ה', וממנה רחבעם. ועוד – תמר, ששכבה עם אב ובניו וילדה את פרץ מיהודה, ודוד עצמו, שנאף עם בת-שבע. ויש עוד. המחבר כותב:
"אבל גם אם נצביע רק על מה שעינינו רואות – ומצא לנו: דת ישראל, שאסרה על העריות בחומרה שאין כדוגמתה, מבוססת על מיתוס מלא וגדוש מעשי גילוי-עריות. אילו נכנסו כיום גיבוריו הראשיים של התנ"ך למשרדי הרבנות כדי לתת תוקף חוקי לנישואיהם או לצאצאיהם, היו מגורשים משם בלוויית כמה הערות לגמרי לא תנ"כיות. שהרי אבות האומה הללו מציגים כמעט את כל קשת עברות המין האסורות בתורה: החל מגילוי עריות עם אחות (אברהם) ועם דודה (עמרם), דרך ניאוף עם אשת-איש ומשכב בעת נידה (דוד), וכלה בנישואים עם מואבייה (בועז) ועמונית (שלמה)" (עמ' 233). בהמשך אחזור לזה.
פרק ח – מי מנה עפר יעקב? כוחן של אהבה ועבודה: כאן מנתח המחבר את חלום הסולם של יעקב, כאשר הסולם הוא סמל פאלי והאדמה היא "אמא אדמה", והמילים החוזרות בקטע הם אכן אדמה וזרע, כלומר הכוונה היא להפריית האדמה. מעניין שעד היום שגור המונח "אדמת בעל", שהוא זכר לאל הכנעני בעל, מפרה האדמה, מציין המחבר.
פרק ט – יוסף מול חידת עצמו: כאן טוען המחבר כי בסיפור המופתי של יוסף חוזרים מוטיבים שהופיעו קודם-לכן בספר בראשית, אך פה הם נפתרים, או לפחות מתמודדים איתם. כך יעקב השומע על חלומות יוסף נוזף בו, אך גם "שומר את הדבר", כלומר יש כאן אמביוולנטיות, שמוסיפה ממד פסיכולוגי עמוק לדמות. יוסף מופיע בדמות גוי, במקביל לעשיו או ישמעאל, למשל, אך כאן יש פיוס והשלמה, כך שהמשפחה מתאחדת לבסוף ואין צורך להיפרד מחלק ממנה. כשמת יעקב האחים דואגים שיוסף ירע להם, כמו שעשיו רצה להרע ליעקב לאחר מות יצחק, ובכך יחזור הסיפור הקודם וימחזר את עצמו, אך יוסף מרגיעם שעתה אנו בסיפור חדש עם הגיון חדש. לא לחינם טולסטוי הכתיר סיפור זה כפאר הספרות העולמית (עמ' 250). בין לבין, המחבר מוצא מוטיב אדיפלי גם בסיפור יוסף ואשת פוטיפר, שהקוראן מכנה זולייכה, או ראעיל – שם דומה לראחיל. שהרי אף המקרא מציין שלבסוף ניתנה לו בת פוטיפרע, ויש הטוענים שזהו אותו פוטיפר.
פרק י – לקט, שיכחה ופאה: הוא השלמות לחלק זה. כאן אציין טענה שהמחבר חוזר עליה במקומות שונים בדבר החזרות הרבות שיש בסיפורי המקרא. לדעתו, תוכן לא-מודע מודחק נוטה לחזור שוב ושוב ולהידפק על סף ההכרה, או להופיע במיתוס, והוא זה שמסביר את החזרות. הדבר עולה בקנה אחד, לדעתו, הן עם שיטת המקורות והן עם המתנגדים לה מבין החוקרים. כמו כן, הספר עושה הקבלות רבות ומעניינות בין סיפורים שונים, אך קצרה היריעה מלפרטן כאן.
החלק הרביעי הוא "חזרה אל התיאוריה" ובו הערות מחקריות שונות ורבות עניין, אך לא אפרטן. אציין רק ניתוח מעניין של שיר השירים המופיע בחלק זה: לדעת המחבר, מהיות השיר עסוק באהבה, התוכן המיני המודחק מופיע בו יותר בפירוש. כך, האהובה נקראת "אחותי כלה", עם רמיזת עריות ברורה. וכך גם האהובה מעוררת את האהוב תחת התפוח אשר "שמה חבלתך אמך". כידוע, לפי פרויד האישה באה כתחליף לאם. כך גם יצחק מביא את רבקה אל "אוהל שרה אימו". מעבר לזה, שיר השירים כמעט לא נכלל בתנ"ך ורק בגלל הקריאה האלגורית של רבי עקיבא הוא הוכלל בסופו של דבר ואף הפך ל"קודש קודשים". ואולם, הקבלה החזירה בעקיפין את הקריאה המינית שלו, כשאמרה שאף בעליונים יש זכר ונקבה.
החלק החמישי – "דת האב ונפש הילד" – אף הוא שווה פירוט:
פרק י"ד – "קללת הגורל" בספר שמואל: כאן המחבר מוצא יחסים אדיפליים הן בין דוד ובין שאול, שהרי דוד מכנה אותו "אבי" ושאול מכנה אותו "בני" ושאול רודף אותו להורגו ובכמה פעמים דוד כמעט הורג את שאול. ואין לסבור שלא עיין אותו, טוען המחבר. הדמות המקבילה לשאול כאן היא נבל הכרמלי, שאותו ודאי דוד התכוון להרוג – ואף נשא את אשתו. והן בין אבשלום ודוד, בצורה הברורה ביותר – אבשלום מנסה להרוג את דוד ושוכב עם פילגשיו "על הגג", ממש כמו דוד, שראה את בת-שבע "על הגג". הבן מתנהג כאב – זו תופעה פסיכולוגית ידועה. עוד הערה מעניינת מופיעה כאן על הקשר בין תסביך אדיפוס לתסביך לאיוס (אביו של אדיפוס):
"העובדה שהמיתוס הוליד בנים פאטריצידיים [של רצח אב] לאבות אינפאנטיצידיים [של רצח בן]-מלכתחילה גרמה לכמה טעויות גסות בספרות הפסיכואנליטית בנוסח בעיית הביצה והתרנגולת. כמה חוקרים אף הרחיקו לכת לטעון כי תסביך לאיוס הוא התסביך העיקרי ואילו תסביך אדיפוס מתפתח בילד רק כתגובה לעוינותו של האב" (עמ' 343-344).
המחבר דוחה השקפה זו, אך נראה שזיקה בין התסביכים בכל זאת קיימת והיא רלוונטית אף לפרק העקדה.
והמחבר מסכם: "וכך, שורה ארוכה של מצבים בספר שמואל מתגלית לנו תואמת להפליא את תוכן התסביך העיקרי בתורת פרויד: דוד שאול ומיכל; פלטי מיכל ודוד; דוד אביגיל ונבל; אבנר איש בושת ורצפה; דוד בת שבע ואוריה; אבשלום הפילגשים ודוד; אדוניהו שונמית ושלמה; וכן הלאה, הם כולם סיפורים על יריבות מינית בין האב (המלך) והבן על האישה ועל השילטון". (לא את כל הדוגמאות פירטתי כאן).
פרק י"ה [כך!] – החטא הקדמון ותסביך אדיפוס: קווים לפשר מאוחד: כאן דן המחבר בחטא הקדמון. על חווה, למשל, מוטלת אשמת החטא, ועל כך נכתב: "מגמה אנטי-נשית זו ניכרת בתנ"ך כולו בתיאור דמויותיהן של שרה (מאזינה בסתר ומכחישה) רבקה (מפתה את בנה לרמות את אביו), רחל (גונבת מאביה ומשקרת), מרים (מרכלת ומתגאה), וכמובן בדמויותיהן של אשת לוט, אשת פוטיפר ודלילה... האישה משמשת אפוא להשלכת אשמת החטא" (עמ' 357). הנחש, לעומת זאת, הוא איבר הזכרות, ואלוהים הוא האב (כמו כן, נאמר כי תופעת התגלות האל יכולה להיות מוסברת על-ידי חסך-אב והדבר מודגם יפה ובאריכות). גם לאל יש "אני רע" והוא השטן. וכך, לאחר דיון ארוך בפרשה זו ובמאפיינים דתיים שונים (כולל קבליים, וכן לכל אורך הספר), המחבר מסכם:
"משנשוב ונחבר את יסודותיו של מעשה החטא הקדמון, נקבל שערורייה משפחתית טיפוסית: מעשה באב, הוא האלוהים, באם, שהיא גן עדן, בילד, הוא אדם, ושני פלגי-האני שלו בדמות האישה והנחש. האיסור על אכילת פרי עץ הדעת ומניעת עץ החיים הינם שני האיסורים היסודיים של המאווה האדיפאלי: שלא לאהוב את האם במובן המיני הבוגר ושלא להתאוות לכוחו ולמעמדו של האב. בכלל, דברי הנחש "והייתם כאלוהים" ודברי החשש של האלוהים שמא יצליח האדם להידמות לו גם בסגולות חיי הנצח, הינם אישור ברור לטענת פרויד, כי שיא מאווייו של הילד היא להידמות לאביו. לפנינו אפוא שוב אותו תסביך שפרויד הגדירו כ"גרעין הנאורוזות" וכ"צומת" שממנה מתפתחים איש-איש בדרכו הן החולה והן התקין, ושהיא מקור הדת, האמנות, החברה והתרבות כולה" (עמ' 394).
בהמשך הוא דן בדת המכחישה את המיניות וכן את הנרקיסיות, אלא שבצורה מוגזמת: "ביד אחת היא מדכאת בחריפות כל אנוכיות ומחדירה באדם תחושת אפסות, בושה, נחיתות, וסלידה עצמית, ואילו ביד השנייה היא מציבה לפניו אידיאל גרנדיוזי המכיל את כל מה שאסור שיהיה בו עצמו" (עמ' 406). אכן, ביקורת קשה.
פרק י"ו – הנה אדם, הנה אל: זהו פרק הסיכום. כאן מבקר המחבר קשות את דוד, למשל על כך שהרג את שבעת צאצאי שאול כדי להכריתו, כלומר אין הוא מקבל את נימוק התנ"ך לכך. לעומתו הוא מציע את המודל של יעקב הפייסני, שלא הרג אדם מימיו ושנוזף בבניו לאחר הטבח שעשו. הוא מקשר זאת לבסוף אף למצב הפוליטי העכשווי וקורא להפסיק לדכא עם אחר ותחת זאת לחיות בשלום.
כמה הערות לסיכום:
ראשית, התסביך האדיפלי עולה שוב ושוב בספר ולעיתים הדבר עשוי להיראות מוגזם, על אף שהמחבר מתייחס לזאת ומסביר את הנחיצות של הדבר. זה נכון, ובכל זאת במקרים רבים הוא פוקח עיניים ומעניין. זה מזכיר לי בדיחה על שלושה יהודים (במקור חמישה) והירידה לאורך הגוף במה שהם חשבו שהוא המרכז: משה חשב שהמוח המרכז, ישוע אמר שהלב הוא המרכז ופרויד כבר ירד מתחת לחגורה... (במקור מרקס מעמיד את הכסף במרכז ואיינשטיין אומר שהכול יחסי...).
שנית, לספר טענות נוספות. הדבר שאני בעיקר זכרתי מהקריאה הראשונה הוא ההתייחסות לשושלת דוד והמשיח. ואולם, כאן כדאי לומר שאפשר להתייחס לתופעה אף מצדדים נוספים: כך שמעתי נוצרי הטוען: בנות לוט, תמר, רות, רחב [לפי הב"ח], נעמה – אימהות השושלת, והמשותף להן הוא שכולן נשים זרות, גויות. מה הדבר בא לומר לנו? שהמשיח יהיה שייך לכל העמים! זה מעניין, ולכך אולי אפשר להוסיף את בת-שבע, שהרי היא אשת חיתי, ובדברי הימים היא נקראת בת-שוע, כאשת יהודה הכנענית. ועוד יכול לבוא כאן הסבר פמיניסטי: בנות לוט, תמר, רות, רחב [לפי הב"ח שוב] ובת-שבע [לפי מדרש אחד] – משותף להן גם שכולן נשים אסרטיביות, שבפעולה יזומה הקימו זרע. על כן ניתן לראות פה מסר הרואה בחיוב אסרטיביות נשית.
שלישית, הערה למוציאים לאור בעיקר: הספר יצא בהוצאה לא מוכרת ונראה שאף די נשכח, על אף שהוא ספר מרתק, מדוע? נראה לי שיש שמרנות רבה בקרב המוציאים לאור ואולי אף בקרב הקוראים מבני עמנו. משמיעים לנו שוב את אותם הדברים ובאותו האופן, ולדעתי כדאי לרענן קצת את המחשבה הזו.
רביעית, רק אחזור ואדגיש: בספר ישנם מאות רעיונות ותובנות ואני הבאתי רק כמה עיקרים מביניהם וגם כן לא בצורה מפורטת וראויה דיה. אל תספקו בזאת וקנו וקראו את הספר.
על כן, לסיום: אני מאוד ממליץ על הספר הזה, לכל מי שניחן באומץ מחשבתי.