על הספר "חמורו של משיח" מאת ספי רכלבסקי

קוד: על הספר "חמורו של משיח" מאת ספי רכלבסקי בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל:

חמורו של משיח/ ביקורת מאת חגי הופר

הספר "חמורו של משיח" מאת העתונאי ספי רכלבסקי (ידיעות, 1998) עורר עניין רב עם צאתו. היו שברכו אותו על ניתוח מעמיק של החברה הדתית וכתביה, והיו, בעיקר מתוך החברה הדתית, שביקרו אותו על הוצאת שם רע לחברה הדתית שלא בדין. קראתי אותו בשנית ואסקור אותו בקצרה.

הספר פותח ברצח רבין, כשלטענת המחבר לחברה הדתית הייתה מעורבות בו מעבר למה שהם מוכנים להודות. קודם לכן שונתה הברכה לטובת המדינה, ואין צורך להזכיר את "דין רודף" שהוצא לרבין.

בהמשך המחבר מציין, כי בראשית הציונות הרבנים הדתיים-לאומיים לא היו משיחיים. כך, הרב ריינס תמך ברעיון הקמת מדינה באוגנדה, והמשיכו אותו ב"המזרחי". ואולם, הרב קוק הוא זה שהכניס את המשיחיות האידיאולוגית, ומשלב מסוים גישתו הפכה לבלעדית בציונות הדתית. לפי הרב קוק, נזכיר, החברה החילונית היא "חמורו של משיח", כשם הספר, במובן זה שהיא זו המכינה את התשתית החומרית (חמור-חומר), שעליה אמורה לבוא מאוחר יותר המהות הרוחנית הדתית, בדרך הגאולה.

לעומת זאת, בחברה החרדית, כידוע, דחו את הציונות, כשהם בדרך כלל מזכירים את שלושת השבועות – שלא לעלות בחומה, שלא למרוד בעמים ושלא לדחוק את הקץ. בעיניי אלו הם שלוש שהם אחד, כלומר – לא ליזום, או לפחות לא ליזום משהו שלא נראה בעין יפה. למותר לציין, שהקמת ישראל באה בהסכמת האומות, לכן קשה לי להבין כיצד השבועות האלה רלוונטיות. ואולי הן רלוונטיות רק בזה שעלינו גם בהמשך לא להרגיז את האומות, וזה אומר להיות יותר מחויבים לתהליך השלום. דומני שדווקא כאן החברה הדתית היא ברובה ימנית יותר.

בהמשך, המחבר משווה את הציונות הדתית שבעקבות הרב קוק לפרוטסטנטיות יהודית, בין היתר לאור עקרון הבחירה בגורם הנבחר המאפיין את שתי הגישות, שהרי בציונות הדתית עקרון הבחירה בעם היהודי מודגש מאוד.

עוד בפרק אחד הוא מדבר על ההשפעה העצומה של הקבלה ביהדות, ובמיוחד בדורנו. בפרק נוסף הוא סוקר את ההיסטוריה הארוכה של משיחי השקר ביהדות, למן בר כוכבא ועד שבתאי צבי, היסטוריה האומרת דרשני. ובפרק נוסף הוא מדבר על ההקצנה בציונות הדתית; אם בעבר היו ריקודים משותפים ואף רחצה משותפת, בהמשך נוצרה הקצנה עד שדברים אלו הוצאו מהנורמה הדתית.

 

כמה פרקים מוקדשים לבחינת יחס היהדות ל"אחרים":

הגוי: בהמשך לבחירת ישראל שצוינה קודם, הגוי מופלה לרעה, עד שאף אין עקרונית להצילו מטביעה, אלא רק "מפני דרכי שלום". המצווה "לא תחנם", שנאמרה במקור לגבי שבעת העממים יושבי הארץ, מובנת בשלושה דרכים, שעיקרם לא לעשות עם הנכרי חסד. אמנם התורה מדגישה את חובת האהבה לגר, אך זה מובן ביהדות כ"גר צדק", כלומר המתגייר. ההבדל בין ישראל לאומות, לפי הרב קוק, הוא גדול מההבדל שבין אדם ובהמה, וכבר המדרש אמר – אתם קרויים אדם ואין אומות העולם נקראים אדם.

האישה: זו ברגיל נתפשת כשפחה, המיועדת ל"תשמישו" של הגבר, והיא חסרת שכל בקדקודה – ותסלחו לי על הביטוי הצורם. כך מתארים אותה גדולי הרבנים, כדוגמת הרמב"ן והרמב"ם. כמו כן, יש איסור חמור להוציא זרע לבטלה. ולכן, בין היתר, האישה צריכה להקפיד על צניעותה. במאתיים שנה האחרונות חל שינוי במעמד האישה, אך בעת האחרונה יש שוב נסיגה לאחור. בעיקר הקצף יוצא נגד הפריצות המשתוללת ברחוב. כאן כדאי להזכיר את מחקריו של הפרופ' אברהם גרוסמן, שהראה שעל אף שזה היה המצב המוצהר, פחות יותר, הרי שלא זה מה שהתרחש במציאות, בחיי היומיום.

החילוני: זה האפיקורוס, ואף אותו אין להציל מטביעה, ואף יש לדחוף אותו לזה אם אפשר. אך יש להבדיל אפיקורוס להכעיס, הכופר בעיקר, שזה דינו, מאפיקורוס לתיאבון, שרק נכנע לפיתויים, אך לא כופר בעיקר, שלו עוד יש תקווה, בניגוד לראשון. ואולם, אצל הרב קוק גם לראשון יש תקווה, אם הוא משתתף בפרויקט הציוני, שמטרים את ביאת הגואל, ובכך מקשר עצמו לגורל ישראל.

חלק זה הוא הפרובוקטיבי ביותר בספר והוא באמת עיקר מה שזכרתי מקריאה ראשונה. ניתן לשאול מה הקשר הישיר שלו לבחינה הסוציולוגית שמבצע הספר, אך בעצם כן קיים קשר בין הדברים. ספר נוסף, למתעניין, המרחיב את הדיבור על נושאים אלו הוא "הדת קמה על יוצריה" מאת ירון ידען, מייסד "דעת אמת".

 

כן יש התייחסות לכמה קבוצות נוספות:

פרק מוקדש לחסידות חב"ד – תנועה לא ציונית, המטיפה להמשך ואף הרחבת הכיבוש – ומשיחם, הרבי מלובביץ', שממשיך להפיח תקווה לחזרתו על אף מותו.

פרק נוסף מוקדש לחברה החרדית, ובו נאמר שבעבר כמות הלומדים הייתה מועטה וכמות העובדים רבה והיום התהפך הדבר. בין היתר זה גרם לטשטוש ההבדל בין חסידים ומתנגדים, שחומר לימודם דומה. במקביל, הרב שך הכשיר את הפוליטיקה, בדומה לרב קוק, והשתלב בתוכה.

ופרק נוסף מוקדש לתנועת ש"ס, שהוקמה על-ידי הרב עובדיה יוסף המזרחי והרב שך הליטאי, במטרה לקבץ את קולות המזרחים, שקודם לכן כל זרם ניסה לקרב למחנהו, ושסבלו, כידוע, מקיפוח. התנועה צמחה מ-4 מנדטים בבחירותיהם הראשונות ל-10 מנדטים ב-1996.

 

ועוד כמה עניינים עולים לבסוף:

יש חלוקה רבנית-קבלית בין השמאל הטמא והימין הקדוש. אולי גם יש קשר בין זה ובין השמאל והימין הפוליטיים.

חכמת ישראל היא הדחקה; כך כל החיצים המאשימים הופנו לשבתאי צבי ולא ל-90% מהעם, כולל הרבנים, שנהו אחריו. אותו הדבר קרה עם בר-כוכבא. וכן זה המצב ברצח רבין, שרק הרוצח הואשם, בעוד מכשירי הדם יצאו ללא פגע. הביטוי שנטבע לדבר הוא "עשבים שוטים". מלבד זאת, "חכמת ישראל" הוא גם זרם יהודי שפעל לחקור ולהנגיש את החוכמה היהודית.

מבין "המקובלים החדשים" מוזכר הרב יצחק גינזבורג החב"דניק, שגורס כי מלחמה היא תענוג עליון. האבחנה בחלק זה היא כי אם בעבר עיקר הבחינה הייתה כלפי פנים, עתה היא ננקטת כלפי חוץ.

ובפרק על "החותם השביעי" – האסונות שאמורים להטרים את בוא המשיח, מוזכר הרב עוזי משולם, שמחה על גניבת ילדי תימן, לטענתו, כדי להציג עצמו כרודף צדק, לטענת המחבר.

בפרק האחרון המחבר שוב חוזר לרצח רבין, כשלדעתו הוכח כמשתלם, שכן האחראים העקיפים יצאו ללא פגע ובנימין נתניהו עלה לשלטון מיד לאחריו.

בסוף הדבר מובא סיכום וכיווני חשיבה חדשים.

 

הספר, אם כך, מציג תמונה מסועפת של מה שמכונה "משיחיות" בחברה הדתית, על הבעייתיות שבמושג זה, בעיקר אחרי ולאור רצח רבין. מבחינה זו הוא מעניין מאוד, גם אם יהיו רבים שלא יסכימו עימו. בעיקר הוא מספק תמונה היסטורית-סוציולוגית מרובת פרטים על התקופה שקדמה ועל התקופה שבאה אחרי רצח רבין.