על הספר "משיח של גילוי עריות" מאת אלי שי

קוד: על הספר "משיח של גילוי עריות" מאת אלי שי בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל:

משיח של גילוי עריות/ ביקורת מאת חגי הופר

אמרו חז"ל: "יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" (סנהדרין סג ב, עמ' 213 בספר שלהלן).

הספר "משיח של גילוי עריות" מאת אלי שי (ידיעות, 2002) עוסק במשיח השקר שבתאי צבי, אף כי כותרת המשנה מכוונת ליותר מזה: "היסטוריה חדשה ובלתי מצונזרת של היסוד המיני במיסטיקה המשיחית היהודית".

שבתאי צבי יצא מתוך עולם הקבלה.

בעבר כתבתי על ספרו של חוקר הקבלה משה אידל "קבלה וארוס" (שוקן 2010): "אידל מרחיב את הדיבור על הנוסחה הקבלית שנכנסה לסידורים רבים, המדברת על "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" – הקב"ה והשכינה, מעין רוח הקודש שלו, מתפרשים כזוג המקיים ביניהם יחסים... למעשה, גלומה פה אף תפיסה חמורה יותר, האומרת כי על-ידי מעשי בני אדם, כלומר קיום מצוות, אנו עוזרים או מכשילים את היחסים בשמיים".

והנה, ש"צ לקח זאת צעד אחד הלאה. לשיטתו, הוא "מתיר איסורים", כך שמה שנאסר קודם-לכן בתורה הוא עתה מצווה, זאת כחלק מבשורתו המשיחית. בין היתר, ואפשר לומר שאף בעיקר, מדובר כאן בחטאים מיניים, כגון ניאוף והומוסקסואליות. חלק מהרעיונות האלה מצויים כבר ביהדות המסורתית וחלק בקבלה, למשל איסוף ניצוצות הקודש במקומות הטומאה, או "גאולה דרך הביבים", עליה כתב גם הפרופ' שלמה גיורא שוהם. עוד, הרעיון אמר, כי יש לחזור למצב גנעדני ולטעום מעץ החיים במקום מעץ הדעת.

להשלמת התמונה ההיסטורית אציין, כי ש"צ הוכר על-ידי נביא השקר נתן העזתי בראשית דרכו המשיחית ובסופה נאסר על-ידי השלטונות ובחר להתאסלם במקום להיות מוצא להורג. ואם בתחילה נהו אחריו כמות גדולה של יהודים, כולל הרבנים, עתה הם זנחו את אמונתם בו, אף כי עדיין נשארה קבוצה נאמנה, שהמשיכה להאמין שהתאסלמותו היא חלק מהליך הגאולה. היא המשיכה בכת הדונמה ובהמשך הופיע גם משיח שבתאי נוסף, יעקב פרנק. הוא נשא אישה, פרוצה כנראה, הנקראת שרה האשכנזייה, וקודם היו עוד שתים, אך כנראה לא קיים יחסים מיניים איתן (כולל עם שרה). השבר בעולם היהודי היה גדול וגרם, בין היתר, לחשדנות כלפי הרמח"ל, כאשר פנה אף הוא לכתיבה קבלית.

עד כאן הדברים ידועים. מה שהספר בא לטעון הוא, כי ש"צ חווה התעללות מינית בילדותו, בהיותו כבן 6, וכי הוא "נכווה בעור התורף" (עמ' 19), כלומר באיבר המין (על פי "מראה אברהם החסיד" לנתן העזתי, עמ' 85-86), כשזה מה שגרם לסטייתו המינית, המגובה ביומרתו המשיחית. עוד נכתב כי "אליבא דאמת היה בהסתר אשה" (עמ' 16, בחלק הספרותי של הספר). בין היתר, נטפו ממנו ריחות בשמים, כמו שמתואר בהמשך הספר. מכאן – "במרכז המחקר הנוכחי ניצבת האינטואיציה הבסיסית, לפיה הסוד המשיחי והמיסטי אוצרים בחובם את הרז המיני האסור" (עמ' 12).

הספר מנסה להוכיח זאת לגבי ש"צ. עד כה הייתה ידועה רק סברתו של גרשום שלום, שש"צ היה חולה פסיכוטי במאניה-דפרסיה. ואולם, לדעת המחבר, תקופתו לא הייתה בשלה כנראה לחשיפה מלאה של הרובד המיני. ויש לציין שתופעות דומות קיימות גם בנצרות ובאסלאם. מעניין הקשר בין תורות סוד ובין החיים המיניים הסודיים והמסתוריים מטבעם, בעיקר בצד הסטייתי שלהם.

ואולם, בחלק האחרון שלו הוא מונה פושעים מיניים רבים מבני דורנו השייכים למגזר הדתי, חלקם רבנים, כרב קופולוביץ', ראש ישיבת נתיב מאיר, חלקם מקובלים, ואף הרב המזמר קרליבך נמנה כאן. מעניין כי רבים מהפשעים נעשו במקומות דתיים כבית הכנסת, וזה מזכיר את בחינת "מים גנובים ימתקו" שאפיינה אף את התנועה השבתאית. אך מעבר לזה הקשר בין הדברים די קלוש, לטעמי. יש הבדל בין פשע מיני של אדם דתי ובין פשע מיני הקשור לתנועה משיחית. ואולם, במקרים של אנשים דומיננטיים כקרליבך ההשוואה היא בכל-זאת מעניינת.

לסיכום, יש עניין מסוים בתובנות שהספר מספר, והוא באמת עורר עניין עם צאתו, עד כמה שאני זוכר. ואולם, נקודה לרעתו היא, שהוא כתוב בצורה ארכנית מאוד – כ-500 עמ' בכתב צפוף, דבר המקשה על קריאתו (אודה ואתוודה כי רק את החלקים הראשון והאחרון קראתי בשלמות, השאר – עם קפיצות משמעותיות. הנידון לא עד כדי כך מעניין אותי שאקדיש שעות כה ארוכות לעיון בפרטי מעלליו). גם כותרת המשנה מעט יומרנית ולא פורעת את חובה, והיה עדיף למקדה בש"צ עצמו בלבד. ובכל אופן, הוא מציג בצורה יפה את התנועה השבתאית כמקום המסוכן אליו יכולה להוביל תורת הקבלה.