על הספר "חידת הייסורים"

קוד: על הספר "חידת הייסורים" בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל:

חידת הייסורים/ ביקורת מאת חגי הופר

הספר "חידת הייסורים – כאב ואובדן במבט קיומי, הגותי ויהודי" בעריכת ד"ר ברוך כהנא, ד"ר חיותה דויטש ורוני רדמן (ידיעות, 2012) מבקש להתמודד עם בעיית הייסורים על מגוון פניה, בעיקר התיאולוגית והמעשית – מדוע באים הייסורים וכיצד יש להתמודד איתם. הספר מורכב ממספר מאמרים מאת כותבים שונים, חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות, חלקם ידועים וחלקם פחות, אף שאין תמיד התואר והמפורסמות הן ערובה לטיב וכן אצל הפחות ידועים ישנם מאמרים טובים. אסקור, אפוא, את המאמרים היותר טובים מבחינתי, או אלה שיותר דיברו לליבי.

 

החלק הראשון, "נוכח פני המוות", פחות מעניין מבחינתי. אציין רק שאחד המנהגים היהודיים המעניינים שמוזכרים כאן הוא המנהג, שלא להתחיל לדבר עם האבל לפני שהוא מתחיל בעצמו לדבר. גם רעי איוב התחילו לדבר איתו רק אחרי שהוא "קילל את יומו".

 

לכן אפנה לחלק השני, "החיפוש אחר הפשר".

פרופ' שלום רוזנברג מביא שיחה דמיונית, על משקל שיחת הכוזרי של המלך מול שלושה דוברים ודובר רביעי, שהיא עצמה כשיחת איוב עם שלושת רעיו ואז אליהוא הרביעי. כאן מדבר המלך עם פילוסוף, מקובל, תיאולוג ועם החבר. החבר מביא, למשל, את הסיפור על רבי מאיר ואשתו, שניחמה אותו על מות בניו בזה שאמרה שהם ניתנו לו כפיקדון. יש מדרש נוסף, שלא מובא כאן, על שורת מנחמים כושלים ואחרון שמצליח לנחם כשזה מה שבפיו. אולם תשובה לשאלת הייסורים אין כאן.

גם המאמר הבא, של הרב יובל שרלו, מודה שאין בידינו את התשובה לשאלה הזאת. "ואף על פי כן, הצורך בכך הוא עצום" (עמ' 152).

אחריו מאמר יפה של יואל יפה הלא מוכר אך המעניין, שמשווה את תורת הרמב"ם לזו של רבי נחמן. לפי הרמב"ם, ככל שאדם משכיל ומבין יותר כך הוא גם יותר מושגח, ואילו לפי רבי נחמן, ככל שאדם משכיל ומבין יותר כך הוא גם מרגיש יותר מושגח. כלומר, יש כאן מעבר מאונטולוגיה לאפיסטמולוגיה, ממה שיש לזווית הכרתית. עוד נקודה מעניינת מרבי נחמן היא, שהוא אומר – מדוע אנו עוצמים עיניים בשעת כאב? כדי להביט רחוק, לתכלית! שהרי המביט רחוק מצמצם עיניו. זו אבחנה יפה לדעתי.

 

החלק הבא הוא "מול חוסר הפשר".

כאן, מתי ליבליך מספקת לנו הסתכלות בודהיסטית, שהרי הבודהיזם כולו נועד לפתור את בעיית הסבל. למשל, ידוע הסיפור על אישה שהביאה את בנה המת לבודהה וביקשה שיירפאו. הוא אמר לה שאם תביא לו גרגר חרדל מבית שאין שם מת – או סבל בגרסה אחרת – יוכל לרפאו. כמובן שהיא לא מצאה כזה (כדברי טולסטוי – כל משפחה אומללה לפי דרכה...). המסר ברור: יש סבל בעולם וצריך להשלים עימו ואף להיבנות ממנו לכלל ישות עמידה יותר כלפיו.

אחריה, גילי סיוון (במאמר מצוין! גם ב"קוראות מבראשית" אני זוכר לטוב את מאמרה) מספקת לנו סקירה של הוגים יהודים שונים שהתייחסו לנושא:

לפי הרב סולובצ'יק יש לקבל את מציאות הרע בעולם כש"אנו שואלים לא לסיבת הרע ולא לתכליתו, כי אם לתיקונו ולהעלאתו" (עמ' 213).

פרופ' דוד הרטמן הולך צעד אחד מעבר לזה ואמר - סוף-סוף! – "יסורים ללא עוון הינם אפשרות קבועה, במציאות החיים הזו. בהיותו "נוהג כמנהגו", פועל העולם על פי דפוסיו שלו, שהם נייטרליים מבחינה מוסרית" (עמ' 217). הקשר לאל מתבטא רק בקבלת עול מצוות.

גם לפי ישעיהו ליביביץ', כידוע, יש תורה לשמה ושאינה לשמה, והתורה לשמה איננה מבקשת שכר. והייסורים הם מנהג העולם ולא עונש האל.

פרופ' אליעזר גולדמן טוען בהמשך לכך, כי את אמירת התורה "והיה אם שמוע" (דברים יא, יג-כב) יש להבין "מנקודת מבט אחרת" (עמ' 221), לא סיבתית, אלא שהיא עצמה מציינת עילה לתשובה, מעין תמרור. אולי ניתן לומר, כי על אף שאין כאן סיבתיות, לפחות לא כזו הידועה לנו, עלינו לנהוג כאילו היא ישנה.

לבסוף, עמנואל לוינס סובר שיש לעלות מתפיסה ילדותית של אלוהים לכזו בוגרת. "אלוהים ברא אדם המסוגל לענות" (עמ' 227) ולכן גם לקחת אחריות.

ככלל ניתן לומר כי המעבר הוא מהשאלה המטאפיזית, שנותרת ללא תשובה, לשאלה האתית. כלומר, מה"למה" ל"איך" – כיצד יש להתמודד עם הסבל משעה שהופיע.

בהמשך, אדמיאל קוסמן במאמר הבנוי מפרגמנטים טוען, עד כמה שהבנתי ואני יכול לקצר, כי הסבל נובע מהשפה ומהשוואה לאחרים דרכה. ועוד, כי יש שתי גישות מהותיות: האשמת הגוף והגופניות בסבל, כדרך הנצרות והנזירות, או דרך היהדות, שמוצאת טוב בכול, גם בגוף. והסבל הוא לא עונש, אלא אתגר, העשוי להוביל ליצירתיות. לי מפריע שתמיד, אם כבר מביאים את הנצרות, מציגים אותה באופן שלילי. הרי האבחנה הבסיסית שהסבל מקורו בגופניות נראית לי נכונה (גם סבל נפשי הוא גופני ביסודו, ניתן לטעון, וההתעלות הרוחנית עשויה לבטלו). אם נותנים מקום לבודהיזם, מדוע לא לנצרות?

 

החלק הבא דן באיוב, ההכרחי בהקשר זה.

יהודה ברנדס ואחינועם יעקבס מתייחסים לספר איוב מבחינות שונות, הראשון סוקר אותו כמסע "מבדידות לרעות" או מיראת ה' לאהבתו, והשנייה כותבת בנימה יותר אישית. תחת זאת אתאר את שבעיניי הוא עיקר הספר, שאליו לא התייחסו כאן מספיק: הרעים מייצגים את התפישה הדתית הרווחת, התולה סבל בחטאים, אך ה' ובעקבותיו הספר דוחים תפישה זו! זו תפישה חדשנית, גם לזמן כתיבתה ונראה שעד לימינו, שבאה כנראה לענות על השאלה הנצחית של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". ובכן, אין בידינו לדעת זאת, אומרים לנו כאן. אמנם עדיין יש סיבה אלוהית, אך זו הכרחית בתקופה בה נכתב הספר, ובעיקר הוצג כאן קו חשיבה שניתן להמשיכו.

 

החלק הבא הוא "אמנות מתמודדת עם סבל" והוא עוסק בסבל דרך ספרות ושירה, קולנוע ותיאטרון. הוא מעניין, אך אקצר. אציין רק כי בחלקים על קולנוע ותיאטרון מזכירים לנו את יכולותיהם התרפויטיות האדירות.

 

לסיכום, בספר הוצגו בדרך-כלל דעות מתקדמות ביחס ל"חידת הייסורים" הנצחית. עם זאת, נראה שהשאלה מהי סיבתם נותרה ללא מענה. אני עצמי חושב, שברוב המקרים שבדרך הטבע יש חוק סיבה ותוצאה טבעי, כך שאכן "רשעים תרדוף רעה" ולאנשים טובים בדרך כלל יש חיים יותר טובים. חייך אל העולם והוא יחייך אליך. וגם אם יש להם קשיים, הם יודעים להתמודד איתם יותר טוב. פושעים, לעומת זאת, חייהם אינם חיים, אלא הם חיים כל ימיהם בכעס ובפחד, עם שנאה אוכלת. אבל תאונות, לעומת זאת, פשוט קורות. זה טבע העולם, ואין למצוא פה אשמים, לא את עצמך ולא את אלוהים.

מצד שני, אולי תפישה כזו אינה יכולה להיחשב תפישה דתית. גם כאן אני עצמי חושב, שניתן להשוות את קו ההתפתחות ההיסטורי למבנה המוח: התפישה הדתית המסורתית בדבר יד מכוונת לכל נראה שמתאימה למערכת הלימבית, העמוקה והקדמונית יותר, האמונה על הרגשות (אם לא לגזע המוח ממש), ואילו התפישה המתקדמת והרציונלית נראה שמתאימה למעטפת המוח, המתקדמת יותר ביכולות ובזמן ההתפתחות ואמונה על החשיבה. והנה, בספר "רגשות רציונליים" מאת אייל וינטר מראים לנו שבפעמים רבות דווקא החשיבה האמוציונאלית מובילה לתוצאות טובות ורציונליות, אף כי כמובן השארתה "פראית" טומנת סיכון בפני עצמו. אם כך, אין כאן הכרעה ונראה שעדיף למצוא שילוב נכון בין שני אלה.

 

ולסיכום הספר – יש בו, כאמור, מאמרים טובים יותר וטובים פחות, אך בסף הכול הוא מציג בצורה טובה את הנושא המעניין שהוא בחר לעסוק בו.