על הספר "שבירת הלוחות" מאת דוד הלבני

קוד: על הספר "שבירת הלוחות" מאת דוד הלבני בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל:

שבירת הלוחות/ ביקורת מאת חגי הופר

"שבירת הלוחות" הוא ספר מאת חוקר התלמוד, ניצול השואה, חתן פרס ישראל, דוד הלבני (טובי, 2010) המציע "תאולוגיה יהודית לאחר השואה" (כותרת המשנה) ומנסה לענות, בין היתר, על השאלה הגדולה של סיבת השואה. אך הוא גם עוסק בעניינים תורניים ובעיקר תלמודיים שונים.

בפתיחה הוא אומר: "שני אירועים תאולוגיים מרכזיים התרחשו בהיסטוריה היהודית. ההתגלות בסיני וה"התגלות" באושוויץ. באירוע הראשון התגלתה נוכחות האל, באירוע השני התגלתה היעדרותו של האל" (עמ' 13). ומכאן הוא מפרט.

 

בפרק הראשון, לאחר שהוא מדבר על תפילה בשואה, הוא אומר: "כתוב בתורה, שנוי בנביאים, משולש בכתובים ומרובע בחז"ל, שאין השואה תולדת עוון" (עמ' 19). הכיצד?

בתורה נאמר:

ויקרא כו44: "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם".

אמנם יש המפרשים כליה מוחלטת, וכזו באמת לא הייתה, אך לדעת המחבר כליה היא השמדה שאין אחריה תקומה. אך האומנם לא הייתה תקומה? באירופה לא, אבל בישראל כן. שנית, לדעת המחבר, מכיוון שאין כליה בדין התורה, לכן השואה לא יכולה לבוא על חטא. ואני תמה על הכשל הלוגי של חוקר התלמוד, שהרי אין כל הוכחה בדבר זה. מילא, נמשיך.

בנביאים:

ירמיהו י24: "יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעטני".

או: ירמיהו מו28: "אתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' כי אתך אני כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואתך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך".

אמנם מופיעים מקומות במקרא בהם ה' כן עושה כלה או מאיים בעשיית כלה, אך זאת, אומר המחבר, לבודדים. והגולים למצרים אוימו גם הם בעשיית כלה בהם, אך אלו הם רק חלק מעם ישראל, מה גם שעבדו עבודה זרה. אך אולי דור השואה, גם הוא רק חלק מישראל, חטא בחטאים אחרים? גם מכאן אין ראיה חותכת.

בכתובים:

נחמיה ט31: "וברחמיך הרבים לא עשיתם כלה ולא עזבתם כי אל חנון ורחום אתה", וכל הפרק.

והוא ממין המובאות שהובאו.

בחז"ל:

את הפסוק הנראה הפוך לדברים כאן: ויקרא כו38: "ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ איביכם" מפרשים רוב המפרשים לא כפשוטו; אין כאן כליה ממש, אלא פיזור, אומר רש"י, או שמדובר במיתת יחידים רבים, לפי האבן עזרא. ואילו בגמרא, אמנם רבי אמי קובע: "אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון", אך חולקים עליו שם ועמדתו נותרת בשאלה וכנראה נדחית, על אף שנראה שקיבלוה חלק מהפילוסופים. גם כאן, כפי שניכר, אין הדברים ברורים. ואולי בכוונה הם כאלה? זהו, אם כך, חלק בעייתי, אך הוא מעניין בכל אופן.

בהמשך הוא אומר, כי לא ניתן להשוות את השואה לכל דבר אחר, כגון הרדיפות והפרעות, לא בכמות ולא באיכות, שהרי כאן לא ניתנה האופציה להתנצר, אלא ההמתה באה רק בגלל היותך יהודי. גם לחורבן שני בתי המקדש אין להשוות, בין היתר, מכיוון שגם היא לא הייתה אנטישמית ביסודה.

הוא ממשיך עם "מבט קבלי": ידועה הגישה האומרת שה' לא מתערב כדי לאפשר בחירה לאדם. "עמו אנוכי בצרה" (תהילים צג, טו), אך לא מתערב. אך הרי ה' התערב בעבר, למשל ביציאת מצרים, מה שונה עתה? כאן באה תיאוריה מוזרה בדבר "התחדשות הצמצום", מעין שלב בהיסטוריה שחוזר על הצמצום שבבריאה, ולאחריו באה שוב השגחה והתערבות. על כן, הוא אומר, התפילה שבשואה צריכה להיות – "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". הוא מסיים פרק זה בסיפור אישי, שקרא למענהו הנאצי "הרחמן", ממש כמו אלוהים, וכך כנראה ניצל, אך הצטער על כך בהמשך חייו.

 

בפרק השני המחבר טוען כי יש לעשות "תיקון מקרא"; לא "ביקורת המקרא", שכן הוא מקבל את התגלות סיני, אלא ניסיון להגיע לכתוב המקורי שלא תמיד בידינו, כפי שהוא מוכיח ממקורות תלמודיים ופרשניים שגורסים כך. בעיקר יש לשרש פרשנות דחוקה בתלמוד, שלכך הוא הקדיש חייו בכתיבת ספריו "מקורות ומסורות".

 

בפרק השלישי המחבר מדבר על "הולדת התורה שבעל-פה". כיום נהוג בחוגים דתיים לומר שהיא ניתנה למשה בסיני, אבל, אומר המחבר, גישה זו השתרשה בימי הביניים אצל ההוגים היהודים ולא הייתה נפוצה קודם. אמנם קיימים אי-אילו מקראות אצל חז"ל, והם מובאים, אולם הם באים בכמות קטנה לא כראוי לעיקר יסודי, ואף בצורה שניתן לפרשה באופן אחר. למשל, מה שאמר שמאי לגר בסיפור המפורסם "שתי תורות לנו" אפשר שכוונתו הייתה שעל הגר לקבל גם את השנייה. ובאבות דרבי נתן, שנכתב במאה ה-9, כבר נאמר: "שתי תורות מן השמיים לנו", מה שלא צוין בנוסח המקורי. וכן בדוגמאות הנוספות, לעיתים נוסח כתב היד מבאר את הכוונה אחרת. ואולם, בכמה מהמקרים לי כקורא הדיוט נראה שזה מה שנאמר בפירוש. המחבר ממשיך וטוען, שאפשר שהיו מסורות שבעל-פה, שאליהם מתכוונות מובאות אלה, לעומת סגנון הדרש והחידוש, ומסיים בקריאה ל"תיקון תורה", על-ידי הפרדת "דעת תורה" מ"דעת חכמים". נראה שהוא מנסה למצוא את השביל המקשר בין היות משכיל והיות דתי, וגם זו דרך, אף כי דרכו אינה דרכי. היא מתאימה במיוחד למשכיל הדתי, אולי.

 

בפרק הרביעי "בין אושוויץ לסיני" המחבר מתאר את התהליך הארוך של ההתרחקות מן האל ואי ההסתמכות על השמים. אם המדרש עוד שימר את הקשר לאל ובתחילה הייתה אף בת קול, בהמשך נשארו דברי חכמים בלבד. וב"תנורו של עכנאי" גם לא משגיחים בבת הקול. זו נקודת התפנית. והוא מסכם: "אם כן, הנטישה האלוהית המזעזעת שהורגשה בשנות השואה מסמנת את נקודת השפל בתהליך ארוך והדרגתי של נטישה שהחלה כנראה בשעת חטא העגל" (עמ' 105). ובפתיחה הוא כותב ביתר בהירות: "אלוהים פסק אפוא מלהתערב באופן פעיל בחיי עם ישראל, אך כתוצאה של אותו מצב, הבחירה החופשית של אויביו, בחירה שהוענקה להם בשעת ברייתם, חזרה וניעורה. תוצאתה הקשה ביותר היא השואה" (עמ' 15). כמאמר הביטוי – "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (לפי ירושלמי ברכות יד ד). גם כאן, הסברה בעייתית מאוד, למשל כי עבר זמן רב מהעזיבה עד השואה (אף כי ניתן לטעון כי הגולה היא הקדמה לה), ועם זאת היא מעניינת.

 

לסיכום, כאמור, מדובר ברעיונות בעייתיים מאוד, שלא תמיד מתיישבים עם הכתובים שהם מסתמכים עליהם, או עם השכל הישר, אבל בכל זאת הם מעניינים מאוד ומפרים את המחשבה. במיוחד הספר פונה לדתי המשכיל. הדיון הראשון והמעמיק על האם ייתכן שה' יכלה את ישראל עוד דורש עיון. למשל, גם אצל דור המדבר מופיע הביטוי הזה "לכלותם", כאיום על ישראל, שהתבטל רק בגלל תחינת משה. כלומר, הדבר אפשרי מבחינה תנ"כית, לפחות כעמדה של מלכתחילה. ואולם, כאמור, יש עוד להרחיב בזה.