על "מקבילות נפגשות" מאת הרב אמנון בזק

קוד: על "מקבילות נפגשות" מאת הרב אמנון בזק בתנ"ך

סוג: כלל

מאת: חגי הופר

אל:

 מקבילות נפגשות/ ביקורת מאת חגי הופר

"מקבילות נפגשות" מאת אמנון בזק (תבונות, תשס"ו) הוא ספר מעניין, המומלץ בעיקר לחובבי תנ"ך. אפרט את המהלך הכללי של פרקיו, בלי כל יומרה למצות אותם, אלא רק כדי שהקיצור יהווה הפנייה לכל המעוניין להרחיב את התמונה בקריאה בספר עצמו.

אלך לפי תוכן העניינים:

פתיחה

כאן מציין המחבר את הופעת תופעת המקבילות כבר אצל חז"ל, וכן אצל חוקרים עכשוויים.

פרק ראשון בין חנה לרחל

שתיהן עקרות שילדו לאחר עקרות ממושכת, שתיהן מנהלות דיאלוג עם בעליהן בנוגע לכך, וישנן הקבלות נוספות, שכבר עמדו עליהן בעבר, כמו גם לגבי השוואות שונות בהמשך, והסיפור של חנה בעיקר בא ללמדנו על כוחה של תפילה. גם רחל זכתה לבן לא בזכות הדודאים אלא בזכות תפילה.

פרק שני בין שמואל למשה

כבר חז"ל השוו את שמואל למשה ואהרון ואמרו שהוא שקול להם, אך ישנן השוואות רבות אחרות, למשל "קולות וברקים" מופיעים גם במעמד הר סיני וגם במעמד בקשת המלך בשמואל, וכן גם משה וגם שמואל אומרים שלא ביקשו ולו "חמור אחד" מן העם. אמנם לא קם נביא כמשה, אך ההשוואה באה להראות את גדולת שמואל.

פרק שלישי בין אשת פינחס לרחל

שתיהן מתו בלידתן ונתנו לבנן שם המבטא טרגדיה. וכן רחל מתה לאחר גניבת התרפים, לפי חז"ל, ולפי פירוש אחד משום שחשבה שיש בהם כוחות, לעומת זאת אשת פנחס מתה לאחר הילקח ארון האלוהים, כך שההשוואה מלמדת שבני ישראל התייחסו אליו כעבודה זרה, מה שמובן גם מפשט הכתובים. בהמשך הסיפורים יעקב מבקש להסיר את "אלוהי הנכר" מקרב מחנהו, וכך גם מבקש שמואל בהמשך.

פרק רביעי בין המכות על פלשתים למכות מצרים

הפלישתים עצמם מציינים כי זה האלוהים אשר הכה את מצרים ומפחדים מפניו, ובאמת יש הקבלות רבות, כגון ההיפרעות מאלוהיהם דגון, המקביל ל"ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים" ועוד.

פרק חמישי בין מלחמת שאול בעמון לפרקי הסיום של ספר שופטים

כאן מנותחת אישה ונשלחת בכל גבול ישראל, וכאן זהו גדי עיזים, וכן המקומות יבש גלעד והגבעה חוזרים בשני הסיפורים, כמו גם הביטוי "כאיש אחד", ועוד. הדבר בא ללמדנו על תיקון מצב טרום-המלוכה במלכותו של שאול, בימי תפארתה הראשונים.

פרק שישי בין כישלונו של שאול בגלגל לחטא העגל

בשני המקרים יש מנהיג משני, אהרון או שאול, המחכה למנהיג עיקרי, משה או שמואל, ומפספס או בואו אך במעט. גם בטעמי המעשה קיים דמיון וכן בפן המילולי, כגון הגשת עולה ושלמים. חטא העגל הוא שורש עיקרי לחטאי ישראל בכלל.

פרק שביעי בין שאול לגדעון

שניהם אנשי חיל המסרבים תחילה לתפקידם ומקבלים בהמשך אותות. מלחמות שניהם הם של מעטים מנופים מול רבים, הם תוקעים בשופר וישראל נחבאים. אך שלשה ראשים של צבא גדעון מתחלפים לשלשה ראשים כנגד צבא שאול. את מקום שאול תופש עתה בהשוואה יהונתן, בקבלת אות מה', בשמיעת דברים במחנה ועוד. המסר הוא שאת מקום שאול, שאכזב את ה', תופש עתה יהונתן בנו.

פרק שמיני בין שאול ליפתח

שאול נשבע שהעם לא יאכל לחם ויפתח נשבע שיעלה לעולה את הראשון היוצא מביתו, בשני המקרים הקורבן היה הבן או הבת, שלא היו מודעים לשבועה ושמקבלים עליהם את הדין. גם השוואות לשוניות יש. מדובר אם כך בנדרים מיותרים ומזיקים בשני המקרים. אך יהונתן מוצל.

פרק תשיעי בין משיחת דוד לעקדת יצחק

בשני הסיפורים כל הפרטים אינם ידועים בתחילה ובשניהם מדובר בקורבן, למשל. גם השימוש בפועל רא"ה חוזר. אבל שמואל, אומר המחבר בהמשך לאברבנאל, ניסה להתחמק ממשימתו, בניגוד לאברהם.

פרק עשירי בין דוד ואחיו ליוסף ואחיו

בשני הסיפורים האחים נעדרים מביתם והקטן נשלח להביא להם מזון, אך הם מגיבים בחריפות, אך הסיפור מסתיים בקרבתם למלך. שניהם גם נבונים ויפי מראה, באופן ייחודי. אך יש גם הבדלים בין הסיפורים, למשל בעוד דוד מצליח מיד יוסף תחילה מושם בכלא מצרים. וגם יוסף הוציא את דיבת אחיו ודוד נמנע מכך. לכן אפשר לראות בסיפור דוד תיקון לסיפור יוסף. אוסיף ואומר, כי חז"ל מרחיבים את הקרע שבין דוד ובין אחיו עוד יותר.

פרק אחד עשר בין שאול לאבימלך

שאול ואבימלך בן גדעון היו מלכים ראשונים, ללא שושלת אחריהם, ובשניהם חוזר הביטוי "רוח רעה". שניהם הרגו בית אב, כשאחד נותר לפליטה. ושניהם מבקשים מנושא כליהם להרגם, ועוד. זו העמדה ביקורתית כלפי שאול, בעיקר בסיפור נוב עיר הכוהנים.

פרק שנים עשר בין דוד ומיכל ליעקב ורחל

בשני הסיפורים יש חותן, שתי בנות וחתן, ובשניהם החותן לא עומד בהבטחתו המקורית. החתן מביא מוהר כפול ולבסוף בורח. בשניהם תרפים אצל האישה. ועוד. אך בעוד יעקב אהב את רחל, דוד רק רצה "להתחתן במלך" ומיכל היא זו שאהבה אותו. לכן אולי מיכל לא בורחת עם דוד, בניגוד לרחל, ולבסוף החיבור ביניהם לא צולח.

פרק שלושה עשר בין פרשת דוד ונבל הכרמלי לפרשיות יעקב ועשו

תחילה נבל מקביל ללבן, הן באותיות והן במעשה – שומר הצאן שמרומה בשכרו, ועוד. אמנם לא נחתם חוזה בין נבל ובין דוד, אך נבל מתואר באופן שלילי, ואולם גם תיאורו של דוד לא מחמיא לו. בעצם, הוא מקביל לעשיו: לו 400 איש, ואביגיל כיעקב משתמשת בביטויי הכנעה כנגדו ומביאה לו "ברכה". כאן בא לידי ביטוי טבעו ה"אדמוני", כעשיו. המפגש עם אביגיל הופך אותו שוב למקביל ליעקב.

פרק ארבעה עשר בין סיפורי דוד למגילת רות

אביגיל מקבילה לרות למשל בזה ששתיהן רומזות לאיש על רצונן להינשא לו, והוא מצידו מברכה ולבסוף נושא אותה. אתי הגתי מקביל לרות בזה שבשניהם מדובר בנוכרי ההולך עם מיודעו הנמצא במצוקה, למרות שזה משדלו להימנע מכך. מושג החסד חוזר הן בסיפורי דוד והן ברות, בדרך כלל הוא נעשה כלפי מי שבעצמם עשו חסד, לכן הוא גם גמול.

פרק חמישה עשר בין דוד ובת שבע ליהודה ותמר

בשני המקרים יש בעילה אסורה והבועל מודה לבסוף באשמתו, ועוד. גם השם בת-שוע דומה לבת-שבע. זקוביץ טען שהדבר בא ללמד חובה על דוד, למשל שהורג את אוריה, מה שלא עשה יהודה, אך בזק טוען להפך, שזה בא ללמד זכות, כי, למשל, דוד לוקח את בת שבע ויהודה נמנע מלבוא עוד על תמר.

פרק שישה עשר בין אמנון ליוסף

יוסף ואשת פוטיפר מול אמנון ותמר – בקשה לשכיבה, באותה לשון, וכן לשונות אחרות חוזרות. כותונת פסים בשני הסיפורים. האבות מעורבים – ומתאבלים על הבן. יש עימות בין אחים, ועוד. כבר חז"ל אמרו: "טוב לפני האלוהים ימלט ממנה – זה יוסף... וחוטא [ילכד בה] – זה אמנון". אבל שניהם גם השלימו תוכנית אלוהית במעלליהם.

פרק שבעה עשר בין אמנון לשכם בן חמור

בשני המקומות מדובר באונס של בת מנהיג, ובאותה לשון – ויענה וישכב אותה, נבלה בישראל. השומעים כועסים, אך שותקים תחילה, ולבסוף האונס מומת בשעת חולשתו. אבל שכם אוהב את דינה לאחר האונס ומציע לה מוהר ואף מוכן למול, ואמנון להפך. בכך מודגש חטאו של אמנון.

פרק שמונה עשר בין משל האישה התקועית לסיפור קין והבל

בשני הסיפורים אח הורג את אחיו בשדה. הלשון דומה והרוצח לא מומת לבסוף. אבשלום גולה בדומה לקין. אולי זו הסיבה שדוד נענה למשלה, למרות ההבדל המהותי בינו ובין סיפורו, למשל – כאן רצח במזיד וכאן כנראה רק בשוגג, כאן הוא היורש וכאן לדוד משפחה ענפה.

פרק תשעה עשר בין בריחת דוד מירושלים לכניסת יהושע לארץ

עוברים את הירדן בלשון דומה. שני מרגלים מוחבאים על-ידי אישה בשני המקרים. גם גל אבנים מוצב בשני הסיפורים. והנה מול קדושת הארץ ביהושע יש את קדושת ירושלים בשמואל, שהרי דוד רוצה שהארון יוחזר לשם. ירושלים נבחרת גם בסיפור ארונה היבוסי, המורחב בדברי הימים, ושם נראה מלאך ה' לדוד, כמלאך הנראה ליהושע, "וחרבו שלופה בידו". כלומר כאן הבחירה אלוהית, ובשמואל – אנושית.

פרק עשרים בין מות אבשלום לעקדת יצחק

בשני הסיפורים אב מתכוון לאבד את בנו, אך יצחק חף מפשע וניצל, למרות נכונות אברהם להרגו, ואבשלום אשם ומומת, למרות בקשת המלך שלא להרגו. בשני המקרים מוזכר סבך ועוד. אברהם אם כך מוצג באור חיובי יותר. אך אוסיף: ודוד באור אנושי יותר.

פרק עשרים ואחד בין קניית גורן ארונה לקניית מערת המכפלה

קניית קרקע מנכרי, המוצעת ללא תמורה, אך לבסוף נקנית "בכסף מלא", כשהסכום נזכר. אך בעוד אברהם השתחווה לעם הארץ, ארוונה הוא המשתחווה לדוד. המלוכה התבססה.

סיום: על מקבילות ספרותיות ומשמעותן

כאן המחבר אומר כי לעיתים ההקבלה תוכנית ולפעמים לשונית, והטוב ביותר הוא ששתי ההקבלות נמצאות. מציאת משמעות המקבילה היא כבר בעיה גדולה יותר. בדרך כלל יש לחפש את הדגשת המסר הקיים ממילא, אם על דרך הניגוד ואם על דרך הדמיון, או ההוספה. אך לבסוף המחבר מודה שכלי זה הוא "סובייקטיבי במקצת".

לכל אורך הספר מפוזרות הערות מרחיבות רבות.

 

לסיכום, כאמור, ספר מומלץ, בעיקר לחובבי תנ"ך.