על הספר "ישראל בעל שם טוב ובני דורו" מאת רחל אליאור

קוד: על הספר "ישראל בעל שם טוב ובני דורו" מאת רחל אליאור בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל:

ישראל בעל-שם-טוב ובני דורו/ ביקורת מאת חגי הופר

"ישראל בעל-שם-טוב ובני דורו" מאת פרופ' רחל אליאור (כרמל, 2014) הוא, קודם כל, לדעתי, ספר בלתי אפשרי מבחינת מימדיו – מדובר בכ-1400 עמ' המחולקים לשני ספרים עבי-כרס (ורבי מחיר – 250 ₪ בלי הנחה). גם מבחינת תוכנו, הוא מפורט מאוד ויש בו חזרות רבות על אותו רעיון הבא באופנים שונים, חזרות שלפי דעתי היה אפשר לקצר. גם המשפטים הבודדים ארוכים מאוד, ורבים מהם בעלי פסוקיות רבות, או חיוויים רבים, כדוגמא המומצאת: 'הבעל שם טוב נתפש בעיניי חסידיו כטוב, צדיק, נשגב, טהור, עילוי בתורה, מקובל על הבריות, אחד בדורו וכו' וכו'. כל זה מקשה מאוד על הקריאה. שיהיה ברור, אין לי ספק שמדובר בספר מצוין מבחינה מחקרית, ואולם אני, העצל, קראתי אותו בקפיצות ניכרות. ובכל אופן אנסה לתאר קצת ממה שנאמר על הבעל-שם-טוב בספר זה:

תחילה מתוארת תקופתו, שהייתה תקופת רדיפות, כגון מאורעות ת"ח ות"ט, ועלילות דם בלתי פוסקות. חלק מזה משתקף בספר עלילותיו היסודי "שבחי הבעש"ט". בפרק בהמשך המחברת מקשרת זאת אף לחזון הנקמה המשיחית, המופיע אצלו ואצל ממשיכיו. כבר כאן יש לציין, כי הבעש"ט לא כתב דבר (מלבד מכתבים ואגרות) וכל מה שידוע לנו ממנו בא מתלמידיו, שהביאו דברים בשמו. וכן יש לציין, כי הקישור שבין הפרעות והופעת החסידות הוא כנראה חידושה העיקרי של המחברת, שכן גרשום שלום שלל את הקישור הזה.

לאחר מכן מוסבר כי היותו "בעל שם" הכוונה שעשה מופתים שונים, כריפוי חולים וכד', תוך שימוש בשמות הקודש. בנקודה זו, כמו גם בעיקרי תורתו, הוא מושפע וממשיך את תורת הקבלה – הזוהר והאר"י בעיקר – שקדמה לו. השפעה זו ניכרת למשל במשקל שהוא נותן לשימוש באותיות העברית המקודשות, שיש להן לדעתו כוח רוחני. הבעש"ט, אם כן, מלבד היותו גיבור היסטורי, הוא גם גיבור מיסטי ומיתי.

בפרק השישי מתוארת עיקר משנתו. קודם כל, הסיסמה המכרעת היא: "אין אתר פנוי מיניה", או כפי שמופיע בתנ"ך – "מלוא כל הארץ כבודו", כלומר אלוהים נמצא בכל. במקום אחר השוויתי תפישה חסידית זו לתפישתו הפנתיאיסטית של שפינוזה, הטוענת כי אלוהים הוא העולם והדומה לה, לכן, דמיון רב. אם זה נראה סותר לתפישת הצמצום הקבלי יש פתרון, והוא להפריד בין "צמצום כפשוטו" ובין "צמצום שלא כפשוטו":

"לדעת הבעש"ט, כלדעת מקובלים רבים אחרים, הצמצום אינו מובן כפשוטו כלל וכלל, דהיינו לאמיתו של דבר האל לא הצטמצם והסתלק מן העולם כדי לאפשר את הבריאה, אלא להפך, האל צמצם את אין-סופיותו לתוך העולם הסופי בבחינת 'הצטמצמה שכינה בין בדי הארון'..." (עמ' 424).

מעבר לזה, היש נתפש כאין ועל-כן יש להפשיט את הגשמיות ולהתעלות רוחנית. לבעש"ט, מסופר קודם, הייתה בעצמו "עליית נשמה", מעין ביקור ברקיע. להוויה משמעות כפולה תמיד, של דבר והיפוכו, וכך אם כדברי ספרי התניא החסידי ה' התאווה שתהיה לו "דירה בתחתונים", הרי שגם על האדם מוטל שתהיה לו "דירה בעליונים". ניצוצות קודש, המחיים את העולם הגשמי, ניתן להעלות על-ידי קיום המצוות, ואת "שבירת הכלים" הקבלית לתקן לפי הנוסח הידוע (שדנתי בו בעבר) "לשם ייחוד קודש אבריך הוא ושכינתיה". דרש אחד על הפסוק "ה' צלך", למשל, אומר, כי ה' עושה חסד עם האדם במידה בה האדם עושה חסד, האדם, אם כן, משפיע על האל (תפישה דומה מופיעה ב"נפש החיים" לרבי חיים מוולוזין). מלבד המעשה, במחשבה – "מקום שאדם מחשב שם הוא" (עמ' 450), אומר הבעש"ט, ואף הדיבור – מקורו אלוהי ומלובשת בו השכינה. לבסוף, התפישה היא של כוליות: ה' נמצא בכל, כל מעשיך צריכים להיות לשם שמים, ושיעור קומה יש לכל ישראל ולא רק ליחידי סגולה, לכן גם כולם מוכשרים לספוג מחכמת הקבלה.

בהמשך מדובר על הבעש"ט, בן המאה ה-18, ורבי יוסף קארו, בן המאה ה-16, איש ההלכה, בעל הבית יוסף והשולחן ערוך, שכתב גם ספר מיסטי, "מגיד מישרים", בו טען כי הוא שומע תורה מהקב"ה. נטען כי הבעש"ט הולך בעקבותיו הן בזאת, שכן כתב על השכינה המדברת בו, והן בתוכן, למשל במצוות הדבקות בה'. כמו כן מצוי אצלו הרעיון, כי הפצת הגותו – "כשיפוצו מעיינותיך חוצה", כפי שמצטטים חב"ד עד היום – היא תנאי לקירוב הגאולה. ובפרק נוסף מדובר על השפעת האר"י, גם בן המאה ה-16, בעניינים של עצבות ושמחה, אמת ואגדה, והשפעת הדמיון. שניהם מדברים על עליית נשמה, על איסור עצב וכעס וציווי לשמוח תמיד, מתוך התחברות לשפע האלוהי שבעולם, ושניהם מחזיקים הידע אזוטרי.

המסורות הספרותיות מתחלקות לארבע: ספרות הדרוש החסידי, ספרות ההנהגות, ספרות הפולמוס האנטי חסידית וספרות השבחים, וחמישית – אגרות. ופירוטן:

ספרות הדרוש מתמקדת בקריאה יצירתית של פסוקים, כדי להאיר את פנימיות התורה והמצוות. מבין הוגיה ניתן למנות את תלמיד הבעש"ט, המגיד ממזריטש, ואת תלמידו של זה, ר' שניאור זלמן מלאדי. עוד כדאי להזכיר את רבי יצחק לוי מברדיטשוב, "סנגורם של ישראל", וכי בן דורו המוחרם של הבעש"ט הוא הרמח"ל. הספרים הודפסו לרוב ללא הסכמות ובמקרים מסוימים אף נשרפו כספרי כפירה, למשל, לפי הסיפור לפחות, בידי הנודע ביהודה. הם נתפשו כאפיקורסים בעיניי המתנגדים וחרם הוטל עליהם על ידי הגאון מוילנה, בהמשך לחרם ועד ארבע הארצות הקודם כנגד השבתאות. עוד נקבע עתה כי קבלה יש ללמוד מגיל 40 בלבד.

ספרות ההנהגות הטיפה לתפילה מכוונת הלב, כמו גם להכנעה, ביטול, שפלות והשמת עצמך כאין, להתנכרות למאוויים הגשמים ודבקות באל. כמו כן, הייתה ספרות היוגרפית, שתיארת את מנהגי היומיום של גדולי המקובלים מצפת, מהם יש ללמוד. כפועל יוצא מכך, קמו מניינים נפרדים לחסידים – ואף אומץ נוסח ספרד - למגינת לבה של ההנהגה הדתית בת הזמן.

ספרות הפולמוס גרמה לחרמות ורדיפות נגד החסידים, שנחשדו בשבתאות, באופן נטול יסוד. כדאי להזכיר את רודף השבתאים ר' יעקב עמדן ואת הנרדף הנחשד בשבתאות ר' יהונתן אייבשיץ, שלו יוחס הספר השערורייתי "ואבוא היום אל העין". מממשיכי שבתאי צבי היה יעקב פרנק וכת הדונמה, שפעלו בין היתר בפודוליה, פולין, ערש ומקום תסיסת החסידות, כשקירבת המקום והזמן ודאי השפיעה על ההקבלה ביניהם. גם ר' יהונתן אייבשיץ הנזכר היה בן המקום. הבעש"ט היה היחיד אולי מבני דורו שהתנגד לרדיפת השבתאים ולהוצאתם משורות ישראל. זאת אולי בעקבות תפישה חסידית, לה מוקדש פרק שלם, הגורסת אחריות משותפת על כלל ישראל – "כי כל אחד מישראל הוא איבר השכינה" (ספר ב', עמ' 408).

 

בקיצור, מי שמעוניין לקרוא על כל הנושאים האלה ביתר הרחבה – ועד הרחבה מופלגת – יימצא מבוקשו בספר זה. מבחינה מחקרית, אחזור ואומר, הוא מן השורה הראשונה כנראה, ואולם, לדעתי, לאדם מן השורה הספר הזה עשוי להיות תובעני וארוך מדי.