קוד: על "הנאום האחרון של משה" מאת מיכה גודמן בתנ"ך
סוג: סקירה
מאת: חגי הופר
אל:
הנאום האחרון של משה/ ביקורת מאת חגי הופר
אחרי קריאת שני ספריו המעולים של ד"ר מיכה גודמן – "סודותיו של מורה הנבוכים" ו"חלומו של הכוזרי" – שמחתי לקבל לידי את ספרו החדש "הנאום האחרון של משה" (כז"ב דביר, 2014). גם הפעם זהו ספר על ספר, והפעם – על ספר דברים שבתורה.
במבוא גודמן אומר, כי הוא מאמץ את דברי רבי יצחק אברבנאל, שאומר – "כי משה מעצמו דיבר אותם, וראתה החוכמה האלוהית יתברך לצוות שיכתבו על ספר כשאר חלקי התורה" (עמ' 18). זו עמדה שלא מקובלת ביהדות האורתודוכסית ולא בביקורת המקרא, אבל אולי בכך כוחה. עוד אומר גודמן, כי על אף שזהו נאום אישי של משה הוא מצניע בו את עצמו, אולי מתוקף היותו "העניו באדם", וכך אם בסוף דברים, בקטע שלא סביר שמשה אמרו כי הוא מספר על מותו, נאמר כי "לא קם נביא כמשה", הרי משה עצמו אומר כי ה' יקים לישראל נביא "כמוני", כלומר זהה לו בכל, ללא עדיפות כלשהי למי מהם.
החלק הראשון מספר על "שתי המהפכות של משה".
פרק א' – אותו מסכם יפה גודמן עצמו:
"מנינו עד כה ארבע פעולות בנאום של משה:
חיבור ארבע הפעולות הללו הוליד את המסקנה הבאה: משה לא רק מצמצם את מקומו של המשכן בסיפור, הוא גם מכווץ את מקומו בחיים הדתיים של העברים. ולאחר ריקון המרחב מקורבנות, משה תובע למלא אותו בשינון דבר ה'" (עמ' 59-60).
בנוגע לנקודה האחרונה תיתכן הסתייגות: גודמן כותב כי הביטוי "בכל לבבך" חוזר 9 פעמים בספר דברים ובו בעיקר. אך זו הרי דרישה ללב, לכוונה, מעין חסידות ראשונית, ולא דווקא לשינון טקסטים.
עוד מובאים מזמורי התהילים נ' ונא', שבהם שלילת הקרבנות מצד אחד, אך אישרורם מחדש מצד שני, אלא שאישרורם החדש הוא ממילא מסויג יותר.
פרק ב' – חוקי העמים השונים, כדוגמת חמורבי, נפתחו בהצהרת המלך, שתופס בהם מקום נכבד. על כן מפתיע אולי שבארבעת ספרי התורה הראשונים המלך נעדר (כן מוזכרים "זקני העדה" וכן "שופטים ושוטרים", אך גודמן מעיר בהערותיו ששוטרים גם הם כנראה מין שופטים. גם אם זה נכון, סביר להניח שהיו שוטרים אף במובן הרגיל), והוא מופיע רק בספר דברים. אבל גם כאן הוא מופיע כמי שכוחו מוגבל בסייגים שונים – נאסר עליו להרבות נשים, סוסים וכסף וזהב, והוא צריך לכתוב לו ספר תורה ולהגות בו. לכן, אם קודם הוגבל הפולחן, עתה מוגבלת אף הפוליטיקה, שני מוקדי כוח מרכזיים.
כאן עוד קטע ששווה ציטוט: לאחר שגודמן מתאר את מציאת ספר התורה בימי יאשיהו, שרבים מזהים כספר דברים, ונהיית העם אחרי דבריו, הוא כותב:
"אולי המודל של משה אפשרי כאשר במקום כניעה לנביא, המלך נכנע ישירות לספר.
בעצם, כך היה גם בימי ירמיהו: העם התקשה לשאת את הנאומים של ירמיהו, אבל התייחס לגמרי אחרת לדברים הכתובים שלו. וכך היה בימי עזרא ונחמיה. כאשר העם שמע את מקרא הדברים הכתובים הוא חידש את הברית עם אלוהים. יהודים כנראה תמיד העדיפו להקשיב לספרים יותר מאשר לבני אדם" (עמ' 78).
בעיניי זו הערה קולעת, הנותנת משמעות נוספת לביטוי "עם הספר".
פרק ג' – מושג אחדות ה' גם הוא מקורו בדברים, במקומות שונים, כדוגמת הפסוק הידוע – "שמע ישראל ה' אלוהיך ה' אחד". בספרי התורה האחרים זה לא נאמר בבירור, ולעיתים מוזכרים אלים אחרים כנוכחויות של ממש. אפילו בעשרת הדיברות, הדיברה "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" לא מבטלת את קיום האלוהים האחרים, אלא רק אוסרת את העבודה להם.
גודמן מביא שני פסוקים, האחד מקשר בין רום הלב לעזיבת אלוהים, והאחר בין עזיבת אלוהים ופנייה לאלילים – ומאחדם. הוא מסביר שעובד האלילים בעצם מנסה לשלוט על כוחות הטבע, המיוצגים על-ידי האליל, בעוד האל האחד הנפרד מהמציאות הוא בלתי ניתן לשליטה. כלומר, שוב יש פה הגבלה של כוח.
בסופו של דבר, מלכי ישראל כן הרבו כוח והעם כן נהה יותר מדי אחרי בית המקדש, כפי שעולה מחזונות הנביאים. וזו אולי הסיבה המרכזית לחורבן ולהגליה. כבר משה מזהיר מפני כך.
אם לסכם חלק זה, הרבה ממה שנאמר כבר ידוע במחקר, אך שילוב כל הגורמים יחדיו, ובעיקר הפרשנות שגודמן נותן לדברים, מספקים תמונה פילוסופית שלמה ומעניינת, שהחזיק בה מחבר ספר דברים (שגודמן אומנם נמנע מלכנותו המחבר הדויטרונומיסטי, כמקובל במחקר).
החלק השני מספר על "מלכוד הכוח". מכאן אני כותב לאחר פרק זמן מהקריאה, לכן הדברים יהיו חלקיים עוד יותר. מה גם שהם מרובים בספר בין כה וכה:
פרק א' – אציג רעיון אחד: אפלטון ב"המדינה" טוען כי צריך לשמר את המיתוס האומר כי אבות היוונים צמחו מן האדמה, גם אם אינו נכון, כדי שהיוונים היום יסכימו להגן עליה. ומה המיתוס המכונן בתורה? יציאת מצרים! אולי המסר שעובר כאן הוא דבר אלוהים – "כי לי כל הארץ". בין לבין, הסבר זה יכול להוות תשובה טובה לשוללים את יציאת מצרים מטעמים של חוסר ממצאים ארכיאולוגיים, שנשאלים לא פעם מדוע עם ימציא לעצמו מיתוס כזה.
פרק ב' – מדבר על ביטול תחושת הזמן בספר דברים, כפי שמתבטא בפסוק – "ואת אשר איננו פה עמנו היום". זהו "העיצוב הסלקטיבי של הזיכרון" (עמ' 135), ולו נוסף גורם שכבר הזכרנו – "הטקסטואליזציה המלאה של החיים" (עמ' 134).
פרק ג' – מדבר על "תודעה חדשה של הצלחה" (עמ' 137). רעיון אחד אומר, כי בספר השמחה מתקשרת לנדיבות, אם יש לך – תיתן!
פרק ד' – מדבר על הצד המוסרי. פעם בשבע שנים משוחרר העבד העברי ופעם בשבעה ימים משוחרר האדם הפרטי, כולל עבדיו ובהמותיו, ביום השבת. הסיבה – הזיכרון "כי עבד היית בארץ מצרים". בדיברות שבספר שמות, לצורך השוואה, השבת מנומקת בסיבת שבעת ימי הבריאה. כלומר, יש כאן דגש חברתי חדש. וכאן בפעם הראשונה בפירוש האדם מצווה להידמות לאל. הגשמתו והנכחתו הן במעשים הטובים.
פרק ה' – מדבר על שלושת החששות של משה: מה יקרה שהמתווך, כלומר הוא עצמו, יעלם? מה יקרה כשהבידוד ייפסק? והאם הכוח ישחית את העם? הכוח דובר כבר. בנוגע למתווך – ספר דברים מדבר על מלך וכהן שכוחם מוגבל, ואף הנביא מוגבל בצורות שונות, מצד אחד נביא שקר מומת, ומצד שני מי שאינו שומע לנביא אמת מיתתו היא בידי שמיים בלבד. בנוגע לגורם השני – המצווה כאן היא להשמיד את כל גויי הארץ. גודמן עומד על הפער העצום שבין המוסריות הרבה של ספר דברים בנושאים אחרים ובין אי-המוסריות, לפחות בעינינו, וגם בעיניו – של מצווה זו, והוא מעיר כי שניות כזו הייתה, בעצם, מנת חלקן של מהפכות רבות. אך אין הוא מסתפק בכך, אלא מקדיש מספר עמודים לדיון העקרוני הזה, ובסופו של דבר מציע לחיות עם המבוכה, במקום הניסיון לדחותה באמצעים לא רציניים, כגון קידוש הטקסט בכל מחיר עד כדי ביטול המוסר, או ניסיון מלאכותי לפרשו בהתאם להשקפתנו. גודמן עוד מביא כדוגמא את אברהם, שהתווכח עם האל, וטוען שגם זאת הוא עשה באמצעות הקול האלוהי שבתוכו וכי עלינו ללמוד ממנו.
החלק השלישי מדבר כבר על הכניסה לארץ בספרים העוקבים.
פרק א' – דן ביהושע ומביא את הטענה הידועה, כי הוא מקביל מבחינות רבות למשה. למשל, שניהם חצו את ים-סוף/הירדן ובשניהם נאמר "של נעלך". במובן הזה "משה כן הכניס את העם אל הארץ" (עמ' 196), כלומר, רוחו, או בן דמותו. אבל יהושע הוא גם מנהיג צבאי מעשי, שלא כמשה.
פרק ב' – ישנן "שלוש סיבות לקריסת המונותיאיזם הקדום לאחר מות יהושע" (עמ' 225): תום עידן הניסים, סיום המלחמה, והתפרקות הפדרציה, כלומר השלטון המאחד, ככתוב "אין מלך בישראל".
פרק ג' – כביכול ספר דברים התגשם בתקופת שלמה, כפי שעולה משלוש נקודות – חכמתו של שלמה, בהתאם לדגש על החוכמה שבספר דברים, אמונתו, כדגש על האמונה, ויכולת הבנייה שלו, יישום "המקום אשר יבחר ה'". אך שלמה אכזב, שכן בסוף ימיו פנה לעבודת אלילים. כנראה בגלל שהוא עבר על כל איסורי המלך שבדברים – הוא הרבה נשים, סוסים וכסף וזהב.
פרק ד' – בנוסף, שלמה חטא בחטא הרודנות והעביד את העם בפרך. יש שמצאו הקבלה בינו ובין פרעה; למשל, לשניהם היו "ערי מסכנות" וגם "שרי מיסים", כלומר נוגשים. ושלמה אף חטא בסגידה עצמית, כפי שמתבטא בביתו, הגדול פי כמה מהמקדש ונבנה בתקופה כמעט כפולה ממנו.
פרק ה' – טוען כי חוכמת שלמה היא חוכמת הויתור. למשל, כפי שמתבטא במשפט הידוע של הנשים הזונות. או כפי שמתבטא בבקשתו מאלוהים, בויתור על כסף וכבוד, שלבסוף הגיעו אליו בכל זאת.
פרק ו' – שלטון היתר בימי שלמה נכשל כפי שנכשל גם חוסר השלטון בימי השופטים. ספר דברים, לעומת זאת, מציע את דרך האמצע – שלטון שכוחו מוגבל.
באחרית הדבר גודמן אומר, שדווקא בגלות התגשמו הרבה מחזונותיו של ספר דברים, אך ללא ארץ. כך שעתה, עם חזרתנו לארצנו, אולי ביכולתנו להגשימו במלואו. אולי הצדק בידיו, אך גם אם לא – לפרשנות של גודמן את ספר דברים יש בכל מקרה משמעות ורלוונטיות גדולות היום, בכל מה שנוגע להגבלת הכוח של השלטון, וגם בנושאים אחרים.
בנספח גודמן מציע את השאלה מי כתב את ספר דברים מהבחינה האקדמית והמסורתי. מהבחינה האקדמית הוא מציג את עיקר טענתו של דה-וטה, שטען שספר דברים נכתב בימי יאשיהו, ואת התיקון המאוחר לדבריו, הממקמו בין תקופת חזקיהו ליאשיהו. מהבחינה המסורתית, הוא מביא את דעתו של אביי "משה מפי עצמן אמרן" (עמ' 282) ואת ניסיונות ההתמודדות מולה. רובם תירצוה, אך אברבנאל שהוזכר קודם דווקא קיבלה.
לסיכום, הספר הוצג לפני בתחילה כרומן תנ"כי, אך יש לדעת ראשית, כי זהו ספר עיון לכל דבר ולא רומן. עם זאת, הספר נקרא ממש כרומן ואף כרומן-מתח. גודמן מיטיב לרקום את כל חלקי הטקסט לכלל אחדות אחת ומפתח את טיעונו בצורה ברורה, מעניינת ומהנה. אך האם כרומן כזה יש בו חלקים פיקטיביים או מאולצים? לדעתי באופן כללי לא, אלא כל טיעונים מנומקים ונובעים מהטקסט עצמו. ויותר מכך, גודמן מציע אינטגרציה של החלקים השונים לכלל הבנה אחת קוהרנטית ושלמה, באופן מעורר השראה.
שורה תחתונה: מצוין! ממליץ בחום.