על "פמיניזם ויהדות" מאת חנה קהת

קוד: על "פמיניזם ויהדות" מאת חנה קהת בתנ"ך

סוג: סקירה

מאת: חגי הופר

אל:

פמיניזם ויהדות/ ביקורת מאת חגי הופר

ספרה של חנה קהת, מייסדת תנועת "קולך", "פמיניזם ויהדות – מהתנגשות להתחדשות", בהוצאת האוניברסיטה המשודרת (2008) הוא ספר מבוא מצוין לפמיניזם יהודי והוא מצליח לתפוש את הבעייתיות המרכזית המעצבת את הפמיניזם הדתי, בעצם כבר בכותרתו:

מצד אחד, התנ"ך וכתבי חז"ל הם טקסטים פטריארכאליים ואנדרוצנטריים (המעמידים את הגבר במרכז) מובהקים, ובאמת הזרם הראשון של הפמיניזם יצא בשצף קצף כנגדו. למשל בתנ"ך, בסיפור הבריאה, בפרק א' בבראשית אמנם יש בריאה שוויונית, כאשר הן הגבר והן האישה נבראו בצלם אלוהים ושניהם כאחד נקראים אדם. אולם בפרק ב' מסופר סיפור שונה, כידוע, בו נבראה האישה מצלע הגבר ועל-כן בהכרח היא משנית לו, ולבסוף קללתה – "והוא ימשול בך" בעצם מאשרת את קיומה בחברה פטריארכאלית. כך גם בהמשך, בדיני האונס, למשל, האונס רווקה מחויב להינשא לה, בניגוד גמור לכל קומון-סנס מודרני. האישה נתפשת כקניין ותשלום עבורה משולם לאביה.

המצב אצל חז"ל בעייתי לא פחות ואפילו יותר. בשטח המדרש, שלל "סופרלטיבים" שליליים מיוחסים להן: הן עצלניות, גרגרניות, מצותתות, עינן צרה באורחים ועוד ועוד. לרוב ה"חוכמות" האלה מתומצתות למשפטי מחץ: "כל כבודה בת מלך פנימה" – בעצם הוצא מהקשרו ובמקור דובר על כבודה-מטען, אבל עתה משמש כאמתלא לסגירתה של האישה בבית; "קול באישה ערווה" – הוא חלק מדיני הצניעות, המקפחים בדרך כלל את האישה המפתה-כביכול ולא את המפותה עצמו, ואת ההשפעה של משפט זה ניתן לראות עד לימינו בדיונים סביב "שירת נשים" שנאסרת, אף בצה"ל; וכן הלאה. והנשים מקופחות אף בשטח ההלכה – "נשים פסולות לעדות", למשל, וממילא הן פסולות גם לדיינות; וכן הכלל ההלכתי האומר כי נשים פטורות מ"מצוות עשה שהזמן גרמן" מדיר את הנשים מהחלק הארי של החיים הדתיים וממילא הופך אותן למשניות. ניסיון לשינוי המצב כיום ניתן לראות במאבקן של "נשות הכותל", הזוכות להתקפת-נגד עוצמתית.

מצד שני, בדור השני והמתקדם, בזמן לפחות, של הפמיניזם, נשים ניסו ליצור קריאה חדשה של החומרים החדשים, וכך בתנ"ך נמצאו נשים חזקות כמרים, דבורה ואסתר – אשר כל אחת מהן מייצגת פמיניזם מסוג אחר – כפי שקהת מביאה בספרה, ואצל חז"ל ישנן גם כמה נשים חזקות, כדוגמת ברוריה, אמא שלום וילתא. הקריאה החדשה הזו היא כר פורה מבחינה יצירתית, הן במישור המדרשי-אמנותי והן במישור ההלכתי. למשל, במישור המדרשי-אמנותי, נכתבים פרשנויות, תפילות ומדרשים חדשים, ובמישור ההלכתי, הנה למשל מדבורה למדים שאישה יכולה לשמש כמנהיגה, אף שיש החולקים על כך וטוענים שזהו מקרה חריג ונבדל.

אני עצמי הרבה פעמים מתבלבל משתי גישות אלה השוכנות בכפיפה אחת: אם דמויות כה פמיניסטיות נמצאות בתנ"ך, כיצד אפשר להמשיך לטעון שהוא שוביניסטי? ובכל אופן שתי הטענות נכונות. והדבר הזה עצמו מזכיר לי מחלוקת אחרת בין הזרם הראשון של הפמיניזם, ששאף להשוואת האישה לגבר, ומולו הזרם השני, ששאף דווקא להדגיש את ייחוד האישה, כפי שקראתי פעם. אולי היה אפשר לטעון כאן, כי גם הנשים לא יכולות לענות על שאלתו המפורסמת של פרויד – "מה רוצה האישה?", אולם בעצם בכל תחום עיוני הקיים בעולם נמצאות גם מחלוקות. ובכל אופן ניתן אולי לתרץ את הבעייתיות הקודמת ולמר, כי החברה הייתה אמנם אנדרוצנטרית באופן גלוי ועיקרי, אך היו בה גם זרמים פמיניסטיים סמויים ומשניים, אותם אפשר להדגיש.

על כל פנים, מבחינתי לגישה הסבירה היא להיות ביקורתי כלפי דברי הקדמונים, לא לקבל אותם כמקשה אחת ולהבין כי הם פעלו במגבלות דורם. ואולם, גישה כזו לא יכולה להיות מקובלת בחוגים רחבים בחברה הדתית, שדברי הקדמונים קדושים בעיניהם, ורק נותר להסבירם. אני חושב שבמצב כזה קשה לאמץ גישה פמיניסטית אמיתית, אך עם זאת כן יש התפתחויות בכיוון השוויוני בחברה הדתית, למשל בחגיגות הבריתה (זבד הבת) ובת המצווה, דבר שלא היה קיים בעבר והפך היום למקובל.

את כל הדברים האלה ודברים רבים נוספים אפשר למצוא בספר זה, אשר מהווה מבוא מצוין לדעתי לפמיניזם בשטח היהדות. הכותבת היא מקימה ארגון "קולך", כאמור, והידע שלה בתחום נרחב, כפי שאפשר ללמוד אף מהרשימה הביבליוגרפית.

לסיכום, ספר מומלץ לכל אישה ואיש, דתיים ושאינם דתיים, ואף יהודים ושאינם יהודים. ללא הבדל דג"ם (דת גזע ומין).