קוד: על "מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי" מאת הרב אליהו בן אמוזג בתנ"ך
סוג: סקירה
מאת: חגי הופר
אל:
מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי/ ביקורת מאת חגי הופר
"מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי" מאת הרב בן המאה ה-19 אליהו בן אמוזג, בעריכת הרב ד"ר אליהו רחמים זייני (הוצאת ישיבת "אור וישועה", אין תאריך) הוא ספר ייחודי על רקע ספרות הפולמוס היהודית-נוצרית בכך שהוא מתמקד בנושא המוסר בלבד, ולא בנושאים תיאולוגיים מוכרים, כגון הוכחות לנכונות האמונה ובדיקת הטקסטים שלה. הרב בן-אמוזג הוא בעל ידע נרחב הן ביהדות והן בנצרות ובתרבות כללית, כפי שעולה מהספר, והדבר הופך את ספרו לאינטליגנטי ועל-כן מעניין במיוחד.
אסקור בקצרה את דבריו לאורך הפרקים, בלי יומרה למצותם, אבל בכל זאת כן להציג את תמציתם ועיקרם:
בפרק הראשון המחבר מדבר על היעדר תפישת לאומיות מדינית נוצרית, לעומת קיומה ביהדות, אך לדעתו העולם לא יכול להתקיים ללא הלאומיות הזו. (את הפרק הזה קראתי די מזמן על כן ייתכן שאני מתעלם מחלקים חשובים).
בפרקים השני והשלישי הוא מדבר על ביטול התורה בנצרות ועל כך שלפי פאולוס רק האמונה חשובה ולא המעשים. תפישה זו היא מסוכנת מאוד לדעתו, מכיוון שהעולם שלנו דורש פעולה והתערבות. להוכחת הסכנה שבדבר המחבר מביא מספר דוגמאות לאי-מוסריות בעיקר בשטח המיני כפי שהתקיימה אצל מספר כתות גנוסטיות, שצמחו מהנצרות. אך זו הוכחה קלושה, לדעתי, כי הנצרות מתכחשת לכתות האלה, והיא עצמה מצפה למוסריות גבוהה ובמקרים רבים אף מספקת אותה. ביהדות זה לא קיים, אומר המחבר, אך מיד מביא את היוצא מן הכלל – משיח השקר שבתאי צבי. מעניין שגם כאן – כמו בכתות הגנוסטיות - המשיחיות, ששואפת ביסודה לעולם מתוקן, מובילה להיפוכו. עוד עובדה מעניין שהמחבר מביא היא, כי פאולוס תולה את תפישת האמונה שלו באברהם, אך בעצם אברהם שפע מעשים טובים.
בפרק הרביעי הוא מדבר על המוסר הנוצרי, ששאב מתוך מקורות היהדות ואינו מודה בכך. את היהדות והנצרות הוא רואה כאב ובן בעלי יחסים עכורים, וצופה או מתפלל שבאחרית הימים יפלו זה על כתפי זה, אולי כנבואת מלאכי. ככלל, גישתו, למרות שהיא שוללת את הנצרות - והמתרגם (כנראה) אף מכנה את משיחה בשם יש"ו, בראשית תיבות הידועים - הרי היא גם מעריכה את תרומתה לעולם, אולי בהמשך לדבריו הידועים של הרמב"ם, שראה בנצרות ובאסלאם סלילת דרך למשיח האמיתי, כלומר כמחזיקות ערך מסוים בעצמן.
בפרק החמישי המחבר מתייחס למידת הענווה ומראה שמקורה כבר בתנ"ך ובחז"ל. לגבי המובאות מחז"ל אעיר כאן, כי לא ברור לי כיצד הוא מבקש להוכיח את השאילה דרכן, שהרי רובן הגדול הן מאוחרות הרבה מזמן הברית החדשה, בתקופת התלמוד ואף הזוהר. לי עצמי הדבר פחות חשוב, כי אני מתמקד בדמיון בין מערכי המוסר, ולא משנה לי כל-כך מי קדם. ודאי הוא שישוע צמח מתוך היהדות ואין מכחיש זאת, ואולם ודאי שיש גם חידוש בתורת המוסר שלו, לפחות בדגשיה, אחרת לא הייתה מעוררת מהפכה כה גדולה. ואולי גם ניתן לבקרה על כך שהרחיקה לכת יותר מדי בדרישותיה הבלתי-אפשריות, ולכן גם הבלתי-מתגשמות. בכל מקרה הדמיון בין שתי הדתות בזה הוא רב. וראו על כך – ובכלל לצד ספר זה - במאמרי – "השוואת היהדות והנצרות בעיקרים" שנמצא ברשת.
בפרק השישי המחבר מתייחס לחסד הנוצרי וטוען שגם מקורו הוא בחסד העברי, כמו גם הוקעת החמדנות והכעס ועוד. הוא מתייחס בחומרה להרחבת עשרת הדיברות הנוצרית – נאמר לא לנאוף "ואני אומר..." אף לא להביט בחמדה, למשל - אך האין זה בסך-הכול מדרש לגיטימי, שכמוהו מצוי אף בחז"ל? עוד הוא טוען כי יש שלושה אויבים: האויב הדתי – שלא קיים ביהדות, לדבריו, האויב האישי, אליו נתייחס בהמשך, והאויב המדיני, שרק הוא קיים ביהדות, ולכן למצוות האהבה לאויבים הנוצרית אין תוקף ממשי. הוא מביא את משל השומרוני הטוב ושואל שאלה מקורית – למה דווקא שומרוני, ולא רומי למשל? ועונה – הנה כי כן, יש כאן עוד ניסיון להכשיל את התודעה הלאומית.
לפני הפרקים 7,8,9 מופיעה אזהרה מאת העורך שיש בהם יציאה מהאורתודוכסיה הדתית היהודית.
בפרק השביעי המחבר מדבר על החסד האוניברסאלי המצוי ביהדות ומביא לכך דוגמאות רבות. אבל העורך אינו מסכים עם הרב במקומות רבים ונראה שבאמת לצד אי-אילו מקראות של אהבה ללא תנאים, הרי הגוי מופלה לרעה ביהדות. ואם כך, טענתו המרכזית של המחבר מתפוגגת כאן, כי בנצרות הפנייה היא כן לכל העולם כולו. למשל, המחבר טוען כי מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מתייחסת לכל העולם, שהרי רק ברישא נאמר "אחיך", אלא שהעורך מתנגד לכך נחרצות וטוען כי כל המפרשים ביהדות פרשו אחרת. בנצרות, לעומת זאת, פסוק זה עומד כעיקר התורה.
בפרק השמיני המחבר מתייחס לנושא של אויבים אישיים ובפרק העשירי על אהבת החוטאים. הוא טוען כי מה שאמר ישוע – שנאמר לנו לאהוב את אהובינו ולשנוא את שונאינו – פשוט אינו נכון, כי הסיפא לא נאמרה בשום מקום. בזה הוא צודק לחלוטין, אלא אם כן נאמר, כי ישוע דיבר על הפרשנות המקובלת בעם. אלא שהמחבר טוען, כי כבר בתנ"ך נאמר על צו העזרה ל"חמור שונאך" וכן סברו ואף הרחיבו חז"ל, והוא מרחיב את תפישתו זו אף לאהבה לגוי ואף לעובדי אלילים. אלא שכאן שוב חולק עליו העורך, הסובר כמאמר בעל תהילים – "הלוא משנאיך ה' אשנא". אם כך, שוב, פרשנותו של ישוע מתבררת כנכונה. ובכל זאת, מצוי הרבה בחז"ל יחס חיובי גם לחוטא, למשל במעשה ברוריה שאמרה – "יתמו חטאים ולא חוטאים".
בפרק התשיעי המחבר דן בביטחון בה'. ישוע אומר לא לדאוג ליום המחר, וזה דומה להשקפת רשב"י, אלא ששוב, רשב"י מאוחר יותר. אך תפישות דומות מופיעות אף לפני ישוע. או שישוע אומר לעשות הכול לשם שמים, וזה כבר גלום בפסוק: "בכל דרכך דעהו". לבסוף, המחבר מתעמת עם כותבים שונים, כדוגמת סלבדור, שטען כי היהדות התגדרה בחוקיה במקום לתת מקום ללב, תפישה שהמחבר שולל לכל אורך הספר. כמו כן היה מי שהשווה את היהדות לגבר ואת הנצרות לאישה, אך לדעת המחבר מוצלח יותר להשוות את היהדות לזוג ואת הנצרות לנפרדות. שיהיה.
בחלק השני המחבר מתייחס לאסלאם בשני פרקים.
בפרק הראשון הוא דן ב"עיקרי האמונה". כאן הוא טוען, כי בעוד הנצרות לקחה מהיהדות את צד המוסר, האסלאם הוא בדיוק להיפך – הוא לקח מהיהדות את הצד החברתי. לדעתי זוהי הכללה גסה וככלל הכללות נוטות להיות בלתי מדויקות. עוד לקח האסלאם מהיהדות את העיקר הגדול של האמונה באל אחד וכן רבים ממנהגיו דומים לאלו שביהדות. אפילו השם "קוראן" דומה למילה העברית "מקרא" ובא באותה משמעות. ספר אחר, "בעקבות הקוראן", אף מגדיל וטוען כי "הספר" המוזכר בקוראן אינו הקוראן עצמו, אלא המקרא היהודי.
בפרק השני הוא דן ב"הפולחן והמוסר", וגם כאן הקבלות ליהדות, למן מנהג וצורת הטבילה ועד מצוות הצדקה. אך הצדקה כשלעצמה היא מצווה מוסרית, בניגוד לטענת המחבר הקודמת. כמו כן מצויה באסלאם מצוות הצום.
לסיכום, כאמור, זהו ספר ייחודי בסוגת הפולמוס בהיותו מתמקד במוסר בלבד. מן הצד השני גם כן נכתבו ספרים בנושא, וזכור לי שקראתי ספר פולמוס נוצרי, הבא להראות שמוסר הברית החדשה נעלה על הנאמר בפרקי אבות. מכאן חשיבותו של ספר זה והעניין בו. אך בצד זה ישנן כמה נקודות הראויות לביקורת, אותה ניסיתי לפרוש כאן למעלה. ועוד דבר, הספר מתנגד לנצרות (ולאסלאם) במוצהר, אך מבין השיטין עולה כאן תמונה סובלנית הרבה יותר, שיודעת גם להעריך את הטוב שבמה שהיא דוחה אותו, ואף רצון מסוים להתקרבות, וזה מפתיע ומעודד. לפי דעתי, יש קרבה גדולה בין הדתות, שיצאו משורש אחד ומבטאות רציונל דומה, וטוב להאיר את הדמיון לא פחות מאשר את השוני. מציאת השוני אמנם נתפשת כאינטליגנטית ושכלית יותר, אך מציאת הדמיון לבבית ודורשת שלום יותר. על כל פנים, ספר מומלץ למתעניין.