קוד: על "ראשית" מאת מאיר שלו בתנ"ך
סוג: סקירה
מאת: חגי הופר
אל:
ראשית/ ביקורת מאת חגי הופר
הרבה מפרשים מתייחסים להופעה הראשונה של מילה או נושא בתנ"ך ורואים בכך משמעות מיוחדת. מאיר שלו (מחבר הספר המהנה "תנ"ך עכשיו", שכבר הפך לשם דבר) בספרו "ראשית – פעמים ראשונות בתנ"ך" (עם עובד, 2012) הולך באותה הדרך. שלו מאריך את הדיבור, כמובן, ומרחיב אף להופעות מאוחרות יותר של אותו נושא. אני כאן רק אזכיר את הנושאים הראשוניים, בתוספת הבאת כמה רעיונות מרכזיים או מעניינים במיוחד:
האהבה הראשונה – אינה בין גבר לאישה, אלא בין אב לבנו, אברהם ליצחק בעקדה – "את בנך את יחידך אשר אהבת". באסלאם, לעומת זאת, ישמעאל הוא הנעקד, להראות לנו כמה חשובה אהבת האב וכמה נלחמים עליה. בהמשך, יצחק אוהב את רבקה, ובהמשך: בראשית כה28: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב ". כאן שלו מעיר הערה מעניינת: 1. אהבת יצחק תלויה בדבר – "כי ציד בפיו", ואילו אהבת רבקה לא. 2. אהבת יצחק מנוסחת כפועל בזמן עבר, עם וו ההיפוך, בעוד אהבת רבקה כפועל בהווה נצחי, היא תמיד אוהבת אותו. מה הפלא אם כך שאהבתה "מנצחת"? זו פרשנות מעולה, לדעתי. והאהבה הבאה בתור היא אהבת יעקב לרחל, אך דווקא לאה היא הנישאת לו ראשונה והיא גם זו שמביאה לו את מירב הילדים. שלו לומד מכאן שהתנ"ך מנסה ללמדנו את חשיבות המשפחה מעבר לאהבה. אך איני בטוח שזה כך, כי אחרי הכול רחל היא האם המועדפת, וכן בסיפור מקביל חנה מועדפת ואף יולדת את שמואל, לאחר תום עקרותה.
החלום הראשון – זה לא חלום הסולם, כמו שאולי נוטים לחשוב, אלא חלום אבימלך מלך גרר, בו אלוהים מזהירו לא לגעת בשרה. גם בהמשך ישנו חלום והוא לא של ישראלי, אלא של לבן, וגם בו אלוהים מזהירו שלא לגעת ביעקב. הדבר, אומר שלו, מלמדנו על מטרת החלום בתנ"ך – העברת מסר מאלוהים לאנשים. ובעל החלומות הראשי הוא כמובן יוסף.
המלך הראשון – נמרוד מלך, אך לא נאמרה בו המילה מלך, וכן לא בפרעה בתחילה, אלא הראשון הוא אמרפל וארבעת המלכים נגד החמישה: בראשית יד1 : "ויהי בימי אמרפל מלך שנער אריוך מלך אלסר כדרלעמר מלך עילם ותדעל מלך גוים ". אולי הדבר נובע, אומר שלו, בגלל סלידת ישראל ממוסד המלוכה, אך אפשר ליישב זאת ביתר קלות, ישראל פשוט מופיעים מאוחר יותר. כך גם מוזכרים אלופי אדום "לפני מלוך מלך בישראל". בישראל עצמה היה ניסיון למלוכה בזמן גדעון ואבימלך בנו, אך המלך הראשון הוא כמובן שאול, עליו מאריך שלו את הדיבור.
הבכי הראשון – של הגר לאחר גירושה עם ישמעאל, באופן שכמו הטרים את העקדה. ולאחריה עשיו לאחר שגילה שגנבו ממנו את הברכה. על בכיו של עשיו חז"ל אומרים, שהוא שגרם לצעקה בימי מרדכי. ומה עם בכי הגר? יתכן שאף הוא משפיע עד לימינו – הוספה שלי. אך הבכיינים הגדולים ביותר של התנ"ך, אומר שלו – והם ישראלים – אלו יוסף, עם 6 בכיות, ודוד, עם 8 בכיות, שהמעוררות ביותר הם 3 האחרונות, על אבשלום בנו.
המרגלים הראשונים – המקצוע הראשון שייך להבל רועה הצאן ומיד גם לקין עובד האדמה, כשאחר-כך מופיעים יבל, יובל ותובל קין במקצועות יצירתיים נוספים. הזנות היא, אם כך, אינה המקצוע הקדום ביותר, בניגוד למה שאומרים. היא נזכרה בדינה ובתמר, אך גם אלה לא היו באמת זונות. המרגלים הראשונים, שהם הנושא, הופיעו בהאשמת יוסף את אחיו, אף שלא היו באמת מרגלים. בהמשך מופיעים 12 המרגלים שתרו את הארץ בימי משה, ושלו מאריך אודותיהם, כגון השאלה הידועה – מי נתן את ההוראה, ה' כבבמדבר או העם כבדברים? הערה מעניינת של שלו אומרת כי בקשת הריגול מופיעה בסדר מבולבל – "וראיתם את הארץ... ומה הארץ... ומה הארץ", כשבין לבין התייחסות לעם ולפרי. בהמשך יש את המרגלים של יהושע ואלה של דוד בימי מרד אבשלום.
בעל החיים הראשון – התנינים הגדולים, להם מקדיש שלו שורות מועטות בלבד, ולאחריהם הנחש המפורסם. שלו טוען כי הוא רצה להחליף את האישה ולהיות בן-זוג לאדם, שהרי בתחילה החיות הוצעו כבנות זוג לאדם. זהו רעיון מעניין ומופרך כאחת. שלו מגבה אותו בכך שנכתב שאיבה תשרור בין הנחש ובין האישה דווקא. אז – לאחר כבשות הבל - בא המבול וכל החיות נכנסו לתיבה, גם הפחות נחמדות, כולל הנחש. יש גם מצוות הדואגות לבעלי החיים, כמצוות "קן ציפור", או "לא תחסום שור בדישו". ורבים מהמלכים והנביאים עבדו עם בעלי חיים. מספרי החוכמה, שלו מאריך בדיון בפסוק מקהלת – "פורץ גדר ישכנו נחש", שחז"ל פירשו על מי שפורץ גדרה של תורה, ואילו לדעתו הכוונה היא בדיוק להיפך – זהו עונש לא מוצדק על מעשה טוב, כפי שאפשר ללמוד מההקשר הכולל ומהכותרת שניתנה לו – "ניתן הסכל במרומים רבים". זהו פירוש נהדר, לדעתי.
האוהבת הראשונה – רבקה, כאמור אהבה את יעקב בנה, ורות אהבה את נעמי חמותה, אבל האוהבת הרומנטית הראשונה והיחידה היא מיכל, שאהבה את דוד. דוד הוא בכלל הדמות האהובה ביותר בתנ"ך – שאול אוהבו, יהונתן אוהבו כנפשו, כל ישראל אוהבים אותו ואף חירם, אך בשום מקום לא נאמר שהחזיר אהבה. הנה בקינתו המפורסמת הוא אומר על יהונתן "נפלאתה אהבתך לי" ולא "נפלאתה אהבתנו", למשל. גם למיכל לא החזיר אהבה, כפי שניתן ללמוד בין היתר מהדין-ודברים הקשה שהיה ביניהם בעת שוב הארון. גם את בת-שבע לא אהב, שכן היה נכון שתמשיך לחיות עם אוריה – ועל פרשה זו מתעכב שלו הרבה. ולבסוף דיון באבישג, כאן שלו מעיר על המעבר מגוף שלישי המכובד לגוף שני מחוצף – "ושכבה בחיקך", הבא ראשית להבהיר את הנקודה למלך הלא צלול, ושנית ליצור רמיזה לחטא בת-שבע. באמת לא שמתי לב למעבר הזה בגופים עד שקראתי זאת כאן. עוד כדאי לציין, כי שלו מכנה את ספר דברי הימים "ספר רע", שהרי הוא מצנזר את כל חטאיו של דוד – וזה לא חדש.
הנביא הראשון – אברהם הוא הראשון המכונה נביא, אף שלפניו אפשר למנות את אדם ונוח ואולי גם את חנוך. לאחריו אהרון הוא נביאו של משה, כלומר שליח, מביא דברו, ולאחריו משה הוא גדול הנביאים. אבל שלו מתמקד דווקא ביונה. מבין הערותיו – "וימן" – מלשון מינוי, וגם הבהמות נצטוו באופן משעשע ללבוש שק. אולי אפשר להסביר זאת כבהמות-אדם, וכך גם את הפסוק המסיים של הספר. עוד מעיר שלו, דבר שכבר כתב בעבר, שנביא נבחן על פי ספר דברים בהתגשמות נבואתו, ולכן חרה ליונה. אך זו קביעה בעייתית, שכן כבר ירמיה מדייק שרק נבואה לשלום לא עשויה להתבטל. כך שמואל אומר כי ה' "לא ינחם", אלא ששוב לפי ירמיה ואחרים ה' יכול להינחם, גם על הרעה וגם על הטובה. ועוד, שלו מוצא הקבלות מעניינות, שלא אוכל לפרטן כאן, בין ספר יונה לירמיה, עד שהוא מעלה את הסברה שירמיה אולי כתב את ספר יונה. הדבר שווה בדיקה. בהמשך הוא דן גם באליהו, שגם ביקש נפשו למות, מסיבות אחרות, ובאלישע תלמידו.
הצחוק הראשון – צחוקם של אברהם ואחר-כך שרה הוא היחיד בתנ"ך, אומר שלו, אף כי הצחוק עצמו מופיע עוד בהקשרים שונים. מכאן עובר שלו לדיון בעקרות, שהיא סיבת הצחוק כאן, ומעיר כי לא נמצא גבר עקר, על אף קיום הביטוי "עקר ועקרה", כנראה כי לא נוח לגברים לעסוק בכך. עוד הוא מבחין כי כל ארבע האימהות היו עקרות (לאה עצרה מלדת זמנית לאחר לידת יהודה), לעומתן מגלות-עריות כבנות לוט ותמר זכו ללידה עם הביאה הראשונה. שלו רואה כאן מסר חתרני של התורה, אבל חז"ל הסבירו אותו יפה כשאמרו שה' "מתאווה לתפילתן של צדיקים", וזהו כנראה ההסבר הנכון.
השנאה הראשונה – היא כלפי לאה המכונה "שנואה", ולאחריה, במה שנראה כנובע מהראשונה, שנאת האחים ליוסף. שלו מדגיש את האכזריות של האחים, שלא גילו כלום ליעקב, אף שראו את אבלו הגדול. יוסף, לעומת זאת, כנראה חשב שאביו שכחו ולכן הגיב בשכחה משל עצמו, שכן אמר בראשית מא51 : "ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי ". התייחסות לפסוק הזה בהקשר זה נמצאת גם בספר "פרקי האבות" שסקרתי גם אותו לא מזמן. עוד אומר שלו כי יוסף היה נשי ואולי הומוסקסואל מודחק, וכן רומזים לכך כמה מדרשי חז"ל, כגון זה האומר שהיה "מסלסל בשערו", אך אולי יש לפרש זאת רק כמטרו-סקסואליזם. יוסף הוא גם החכם הראשון, ולדעת שלו עדיף על "החכם באדם", שלמה, בין היתר – אך לא רק - משום שלמד מתוך תלאות חייו. וחכמתו גם לא נועדה לעשות רושם, אלא נבחנה במבחן מעשי.
החוק הראשון – מוזכר ביחס לאברהם - בראשית כו5 : "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי ", אף כי ודאי שאברהם לא שמר את תורת משה שטרם התקבלה, והוא אף הגיש בשר בחלב. לפני זה היו חוקים שלא נקראו בשם זה – "פרו ורבו", עץ הדעת טוב ורע, ושבע מצוות בני נוח. בהמשך מופיעה תורת משה עם עשרת הדיברות, שהם הטקסט הכתוב הראשון בתנ"ך. רובן מובנות מאיליהן, אומר שלו, אבל שלוש ראויות לציון: האמונה באל אחד – אך לפי מספר פסוקים נראה שהישראלים הכירו בקיומם של אלוהים אחרים, למשל – "מי כמוך באלים ה'". ובכל אופן, לפי אחרים – "אין עוד מלבדו". כלומר, לפחות, הוא בלעדי לנו; השבת – אכן מצווה סוציאלית נפלאה וכלל לא מובנת-מאליה על רקע תקופתה; ולא תחמוד – שהיא מצווה בלתי אפשרית לפי שלו, ונועדה לשמר בנו את רגש האשמה התמידית. אבל לפחות היא מקורית
לסיכום, זהו ספר נחמד מאוד, אך יש לי נקודה ביקורתית. מעבר לרעיון היפה של ה"ראשית", הספר כולל תיאורים ארוכים של סיפורי התנ"ך, המלווים בהערות מינוריות לגמרי, והרי אם אני רוצה לקרוא את הסיפורים עצמם אני יכול לפנות לתנ"ך עצמו. זו מגרעה בעיניי, וכמותה ראיתי אף אצל מחברים נוספים. לדעתי המחבר היה צריך להתמקד בסיפורי הראשית עצמם ואולי להוסיף עליהם סיפורי ראשית נוספים. אך מעבר לזאת, בספר כן פזורים רעיונות מעניינים ומקוריים, שאת חלקם ליקטתי פה.
לכן, אם לסכם, פרט להסתייגות זו, הספר מעניין מאוד והוא מבסס את הקריאה החילונית של התנ"ך, בדומה לספרו הקודם של שלו. ככזה הוא יכול לפתוח פתח לרבים שרחוקים מהתנ"ך, אף שגם מכיריו ומוקיריו של התנ"ך יכולים למצוא בו עניין רב.
ועוד משהו – שלו מדבר הרבה פעמים מתוך ניסיון אישי: הוא התנסה בזריקת חלוקי אבנים כדוד במפגשו עם גוליית, ובאותו המקום, והוא חימם על ענפי רתמים המוזכרים באליהו ובתהילים. כל זה מקסים בעיניי.