על "המלכה שרי" מאת ציפורה יבין

קוד: על "המלכה שרי" מאת ציפורה יבין בתנ"ך

סוג: סקירה

מאת: חגי הופר

אל:

המלכה שרי/ ביקורת מאת חגי הופר

"המלכה שרי – קורותיה של מלכת ישראל" מאת ציפורה (ציפי) יבין (רסלינג, 2014) מעמיד במרכזו את שרי/שרה המקראית. שרה היא מלשון שררה (גם באכדית) ולפי יבין באמת הייתה כנראה דמות של מלכה, או אפילו אלוהות, שחופפת לדמותה של שרה.

יבין ממקדת את המבט בשלוש סיפורי "אמרי אחותי את" שבבראשית: הראשון, סיפור אברם ושרי במצרים מול פרעה; השני, סיפור אברהם ושרה מול אבימלך מלך גרר; והשלישי, סיפור יצחק ורבקה מול אבימלך מלך גרר.

יבין שואלת שאלות רבות בנוגע לסיפורים האלה (אני לא בטוח שהיא עונה על כולן), שאחת המעניינות שבהן היא – למה בכלל מספרים לנו סיפורים כאלה, בהם הדמויות המרכזיות של המקרא לא נראות באור חיובי? הרמב"ן, למשל, מזהה חטא אצל אברהם, שנתן את אשתו שרי לפרעה מלך מצרים, כנראה מחוסר אמונה מספיקה.

הרבה תשובות ניתן לענות לשאלה זו, למשל, כי התנ"ך מראה גם את חולשות גיבוריו ובזה ייחודו והדרו, ואף יותר מכך, ניתן לראות כאן התפתחות והשתלמות של אברהם לאורך השנים – דבר הבולט מאוד לאור הצפייה בסרט "אברהם" בהפקת טרנר.

הסבר נוסף, שגם יבין מביאה, אומר שסיפור אברם ושרי במצרים הוא סיפור בבואה המנבא מה יקרה לישראל במצרים; מעשה אבות סימן לבנים (הרמב"ן כותב על כך רבות): כאן וכאן יש צרה לישראל, פרעה מנוגע בנגעים וישראל יוצאים ברכוש גדול.

ואולם ליבין תשובה אחרת, המתקשרת לתזה המרכזית בספרה: מתברר שלא לשווא אברהם כינה את אשתו אחותי, שהרי ניתן לראות בהם אחים ואפילו תאומים, בהמשך לתאומים הרבים המופיעים בספר בראשית. ההשוואה ביניהם מופיעה בעמ' 86-87, ובה למשל – שניהם צוחקים, שניהם משקרים, וניתן להוסיף לכך כי שניהם נביאים. ייתכן ששרה היא אף במעלה גדולה יותר, שכן אברהם נדרש לשמוע בקולה, ולדעת חז"ל אברהם טפל לשרה בנביאות. בנוסף לזאת יופייה מהולל, כמו מלכות אחרות, כדוגמת נפרטירי המצרית. בהמשך היא אף מושווית לאסתר המלכה, שגם אצלה מוזכר יופייה, וכן בשני הסיפורים חוזר המספר 127, וכבר עמדו על כך חז"ל.

כל זה מעמידנו על קרקע פמיניסטית פורייה מאוד. שרה, מציינת יבין, לרוב נתפשת על-ידי נשים-מפרשות כדמות שלילית למדי שאינה מעוררת אהדה. אך המבט החדש שהיא מספקת עשוי לשנות תמונה זו. וזה שוב מחזיר אותי ואת כולנו לשאלה הגדולה: האם התנ"ך הוא באמת שוויוני, או שאולי רק מופיעים בו כמה זרמים שוויוניים?

תזה נוספת שיבין שוזרת בספרה אולי תוכל לסייע לנו כאן: יבין מחלקת בין ממלכת יהודה וממלכת ישראל הצפונית, וכן בין ספרי בראשית לדברי הימים. בבראשית דמויות רבות, כגון יהודה, מתחתנות עם בנות עם זר, ואין לפתור זאת רק ככורח הנסיבות, בעוד בדברי הימים יש נטיית היבדלות (בעזרא ובנחמיה עוד יותר, יש להדגיש). בבראשית יש מקום לכל השבטים, בעוד דברי הימים מתמקד ביהודה לבדו. לעניין שהזכרנו אולי נאמר, בהנחה שסיפורי בראשית הן מסורות קדומות, כי ייתכן שבתחילה באמת המצע היה שוויוני יותר, לפחות מבחינות מסוימות, אך בהמשך הדרך החברה הפכה יותר ויותר אנדרוצנטרית. איני יודע אם זה באמת כך, אך זה כיוון שאפשר לבדוק אותו. והוא מתאים גם לתיאוריות על קיום המטריארכאט, החברה הנשלטת על-ידי נשים, לפני הפטריארכט, שלטון הגברים. מאידך, ייתכן שבחזית המלכות והאלוהות התקיים הגיון אחר.

יבין עצמה מסכמת נקודה זו כך: "אנו מניחים, ששתי מסורות ספרותיות התחרו ביניהן על עיצוב העבר, מסורת סיפורי אברהם, הדרומית, הדתית-מונותיאיסטית, מצד אחד, ומסורת סיפורי שרה, הצפונית, הפלורליסטית, מצד שני" (עמ' 178).

רובד נוסף שיבין שוזרת בספרה הוא הרובד הלשוני, ובעיקר קריאת מילים בדרך של אנגראמות ופלינדרומים. כך למשל היא מחליפה בין המילים המרכזיות "הקריב (לבוא)", "קורבן", "קבר", "קרב" ו"בקר", בסיפור הראשון (פרק 6, מעמ' 67).

כמו כן, בספר שלל רעיונות נוספים, שלא יכולתי לסקור את כולם ורק ציינתי את המרכזיים. כדי להתרשם מהם אין מנוס אלא לקרוא את הספר עצמו.

לסיום נקודה ביקורתית קצרה: התיאוריה המוצגת היא מעניינת ויפה, אך איני בטוח שהיא מבוססת דיה. אין די נתונים, ובמצב שכזה קיים סיכון גדול לראות מהרהורי לבך (wishful thinking), במיוחד כאשר המחברת הקדישה שנים כה רבות למחקר בנושא ובודאי פיתחה סנטימנטים אליו. עם זאת, התיאוריה אפשרית למדי ובכל מקרה היא מספקת כיוון מחשבה מעניין ומרענן.