על "ספקן באמונתו יחיה" מאת דוד דישון

קוד: על "ספקן באמונתו יחיה" מאת דוד דישון בתנ"ך

סוג: סקירה

מאת: חגי הופר

אל:

ספקן באמונתו יחיה/ ביקורת מאת חגי הופר

"ספקן באמונתו יחיה" (ראובן מס, 2014) מאת דוד דישון, חבר במכון הרטמן, מנסה לספק "יהדות לאדם הביקורתי" (כותרת המשנה). כלומר, הספר מכוון לחילוני המתעניין ביהדות, אך לא רוצה לאבד את הביקורתיות שלו, או לאדם הדתי, הרוצה לבסס את אמונתו. הספר כתוב בגובה העיניים והוא שווה לכל נפש.

המחבר מתאר את המשבר הערכי שפוקד את החברה המערבית, למשל, בתחום המשפחתי, אחוזי הגירושין הגבוהים, כשלדעתו הדת יכולה להוות פתרון טוב לכך. אך תחילה יש להדגיש, כי "אמונה" מבחינתו אינה רק במובן הדתי הצר, אלא כל מתן אמון בנתונים, דבר שגם הספקן הכי גדול עושה בפועל, בסופו של דבר. לכן, בניגוד למחזירים בתשובה שונים שמדברים על ודאות, הוא מעדיף להישאר עם הספק ורק לדבר על סבירות רבה יותר של נכונות האמונה הדתית.

עיקר טיעונו מתחלק לשניים: הטוב והאמת.

הטוב: לדעתו האמונה הדתית היא טובה ומועילה יותר למאמין ולסביבתו. היא מספקת חוויה פנימית, חיי לימוד, מוסר בין-אישי וחברתי, חיי משפחה מתוקנים, יום מנוחה בשבת, בד בבד עם חשיפה לתרבות הכללית (המחבר שייך לחברה הדתית-לאומית ומתמקד בדתיות כזו), ראייה אופטימית והנאה מהחיים (בניגוד לתפיסות דתיות אחרות, השוללות את חיי העולם הזה), כשרות המובילה לקידוש היצרים ועולם הבא (אף שהמחבר אינו מתמקד באספקט זה).

כל זה טוב ויפה, אף כי ניתן לערער על הדברים; המגבלות על חיי הדתי יכולות גם להכביד ולא רק לבטא משמעות, למשל. או – יש דגש על מוסר, מצד אחד, אך מצד שני ניתן לטעון, כי הרבה מהמלחמות בעולם נערכו על רקע דתי. אך בכל מקרה, לא התועלת היא הדבר המרכזי, לדעתי, וניתן להסכים שבדתיות יש תועלת רבה, אלא הנכונות של הדת היא הדבר המרכזי, והיא אכן הסעיף הבא (לפני זה המחבר מזכיר עניינים בעייתיים שונים, כגון היחס לזר ומעמד האישה, אך לא מרחיב לגביהם).

האמת: כאן המחבר מאשש את קיום האלוהים דרך הטיעון הידוע של מורכבות הטבע ומוסיף גם את תחושת הנשגבות. האמת, שאני אישית נוטה לקבל את ההסבר הזה, אף כי רבים שוללים אותו. ואולם, האם התנ"ך הוא עדות היסטורית? כאן המחבר לא חוזר ממש על הטענה הידועה שמעמד הר סיני לא יכול להיות פיקציה, כי עם לא ישקר לעצמו וכו', אבל בכל זאת מספק תשובה דומה לזו – שיותר סביר שהתנ"ך מספר לנו אמת, מאשר לסבור שזו פיקציה. ובכלל, יותר סביר שאלוהים שברא את העולם ירצה להתערב בו.

כאן, אני חושב שטיעונו הוא חלש מאוד, בין היתר משום שיצירת מיתוסים אופיינית לכל התרבויות. ויותר מכך – בהמשך המחבר מזכיר את "ביקורת המקרא" ואת הארכיאולוגיה, אלא שלדעתו מבקרי המקרא היו בעלי נטיות אידיאולוגיות ברורות ועל כן משוחדים והארכיאולוגים חלוקים בינם ובין עצמם. אך זו טענה חלשה מבחינת הביקורתיות שבה; ראוי לבחון את דברי המבקרים כשלעצמם, וכן בדרכם של המבקרים הראשונים הלכו הרבה חדשים, יהודים וגויים, ואין זה סביר כי כולם משוחדים. והארכיאולוגים אמנם חלוקים בדברים שונים, אך אין חולק על העובדה המרכזית, כי לא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות ליציאת מצרים – והנה כל הסיפור התנ"כי קורס.

לאחר עיקר הדיון הזה מופיעים מספר פרקים נוספים: איך אפשר בכלל לדבר על אלוהים, אם הוא מובדל מן העולם? הרמב"ם אומר, למשל, שבדרך ההשאלה. למה אין ניסים היום? תשובה אחת היא כי אין ניסים בגלל שאז לא הייתה זכות בחירה. אבל לישראל במדבר היו ניסים רבים ועדיין נשמרה בחירתם והם אף מרו. תשובה זו, אם כך, לא עומדת במבחן הביקורת. ואיך מתיישבים הניסים עם המדע? כאן אומר המחבר כי יום וקאנט הראו, כי הסיבתיות אינה הכרחית, אלא חוקי הטבע הם רק סבירות. אף אחד לא מבטיח לי כי השמש תזרח גם מחר. זה משאיר, אם כך, מקום לניסים. אבל באותה מידה זה משאיר מקום לפיות ושדונים. ובכל מקרה, גם אם הצלחנו פה להוכיח אפשרות, תוך ניצול-לרעה של הפילוסופיה, לדעתי, הרי שלא הוכחנו סבירות – והוא הדבר שהרי רצה המחבר להוכיח, לא? אולי באמת יש פגם בכל חיפוש הסבירות הזה. המחבר עצמו מציין כי השואה היא אירוע שאי-אפשר להאמין לו ובכל-זאת היא התרחשה. לכן אולי כדאי ללכת בדרך הישנה והטובה של עובדות מוכחות. במקרה שלנו להודות בפשטות, כי סיפורי הניסים סותרים במישרין את חוקי הטבע המוכרים לנו, ואין כל פגם מהותי, לדעתי, לראות בהן תוצאה של דמיון מזרחי קדום פורה.

ועוד – אם האל טוב כיצד העולם רע? כאן יש רע התלוי באדם והוא תוצאה של בחירתו, שוב, ורע שאינו תלוי באדם והוא נובע מהעובדה שהאדם נוצר להשלים את העולם ולהשתלם בתוכו. האם החכמים עיוותו את התנ"ך? כאן התשובה המסורתית – שנאמר בתורה לא לסור מדברי השופטים, והשופטים לפי פירוש החכמים הם, משום מה, החכמים עצמם. והיכן יש מקום ל"אני" בחיים ההלכתיים? דווקא בתוך הגבולות!

 

לסיכום, למילה "מסופק" יש שני מובנים, די הפוכים: מלשון ספק ומלשון סיפוק. המחבר מנסה להעביר את הקורא במסלול מהמובן הראשון אל המובן השני, כלומר מאי-האמונה לאמונה (אמנם, בלי לאבד את הספקנות הבסיסית כתכונה). לגביי הניסיון הזה לא צלח, אך אני בטוח שלגבי רבים אחרים התמונה עשויה להיות שונה. סך-הכול המחבר מביא טיעונים מרכזיים ומסכמם יפה, ואף יש בספר נקודה ייחודית והיא ההתמקדות ב סבירות, במקום בוודאות. לספר זהו השג סביר בהחלט.