קוד: על "פמיניזם ויהדות" מאת אבי וינרוט בתנ"ך
סוג: סקירה
מאת: חגי הופר
אל:
פמיניזם ויהדות/ ביקורת מאת חגי הופר
"פמיניזם ויהדות" מאת העו"ד ד"ר אבי וינרוט (ידיעות, 2001) דן בהתפתחויות הפמיניסטיות ומנסה ליישבן עם העולם הדתי. כבר אוכל לומר שהוא עושה זאת, לדעתי, באופן אפולוגטי, כלומר הוא מנסה לטעון שהיהדות תמיד הייתה פמיניסטית, בעוד אנו יודעים שאין זה לגמרי כך. בכל אופן אסקור אותו בקצרה, אף כי יתכן שאדלג על כמה נושאים (מעט הערות יופיעו בסוגריים):
במבוא הוא מראה כי כמעט בכל נושא בענייני נשים הדעות ביהדות חלוקות. אזכיר רק את האמרה התלמודית המופנה לחתן: "מצא או מוצא?", כלומר – "מצא אישה מצא טוב", או "מוצא אני מר ממוות את האישה, כלומר האם אשתך אוצר או צרה? (ומדוע לא להודות כי היהדות מכילה זרמים ודעות שונים, חלקם יותר מתקדמים וחלקם לגמרי לא?).
בהמשך דיון בפרקי הבריאה. סימון דה בובואר תיארה את בראשית ב', המתאר את יצירת חווה מצלע האדם, כפרק המפלה לרעה נשים. אבל, אומר המחבר, פרק א', המתאר את הבריאה בצלם, זכר ונקבה, הוא שוויוני. ועל פי "איש האמונה" של הרב סולובצ'יק הוא מסביר, כי פרק א' מדבר על האדם הרוחני בעוד פרק ב' מדבר על האדם היצרי, לגביו באמת אין שוויון. עוד הוא מזכיר את רעיון הנסירה, כלומר הדעה שאדם הראשון אנדרוגינוס היה, זכר ונקבה כאחת, והופרד לשתי ישויות.
בהמשך הוא מדבר על החטא הקדמון, שהכניס את היצריות לתפישה העצמית של האדם, כך שאם קודם הפיתוי בא מבחוץ, עתה האדם מרגיש – "אני רוצה בחטא, זה אני החפץ". ממילא הדבר משפיע גם על היחס בין המינים.
בהמשך המחבר מבחין בין "חוכמתן, בינתן ודעתן של נשים", וכך מסביר את הביטוי המרתיע "נשים דעתן קלה" – "כמבטא את הגמישות ואת הגישה הפרקטית, האנושית והרכה יותר, המאפיינת נשים" (עמ' 55).
בהמשך הוא דן בלימוד תורה אצל נשים ובאמירה המרתיעה, כי "כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות", כלומר דבר חסר ערך. אך הוא מראה שאם רצונה בכך גם היא יכולה. לייבוביץ', המוזכר בספר, חשב לעומת זאת כי יש כאן חוסר שוויוניות. כמו כן, המחבר מסביר זאת כהקלה בלבד.
בפרק נוסף בעניין, המחבר מזכיר את לאה שנירר, מייסדת מוסדות "בית יעקב", בהן לומדות נערות חרדיות תורה, כך שהדבר מיושם בפועל. גם בציונות הדתית – הוא מביא מדברי הרב ליכטנשטיין - נשים לומדות תורה.
בהמשך הוא דן באמירה מרתיעה נוספת, כי "אישה פסולה לעדות". אך הוא מראה כי ברוב המקרים אישה כן מעידה, למשל כשיש לה מידע ייחודי. ונראה כי הסיבה לפסילתה בכל זאת היא לשמור על כבודה אל מול חקירה נגדית. (וכך אין זו אפליה?). מהלכה זו נגזר גם כן כי אישה פסולה מלדון.
בהמשך הוא דן באיוש נשים בתפקידים ציבוריים ומציג מניעה-כביכול לכך מארבע סיבות: "א. פסקו של הרמב"ם, ב. כל כבודה בת מלך פנימה, ג. גדרי הצניעות, ד. מנהג ישראל" (עמ' 106), אך הוא דוחה את כולם, תוך שהוא מצטט פוסקים מאוחרים יותר. (בפועל, לציונות הדתית יש חברות כנסת, אבל לחרדיות לא).
בהמשך הוא דן בפטור של נשים מ"מצוות עשה שהזמן גרמן", כלומר תלויות זמן, ומביא לכך שני פירושים – הראשון הנדחה אומר, כי זה נעשה לשם שלום בית, והשני המתקבל, אחת הרש"ר הירש, טוען, כי הנשים אינן צריכות לכך ולכן הן פטורות. בדעה הראשונה מוסברת גם הברכה "שלא עשני אישה" בסיבת הפטור מחלק מהמצוות, ואילו בשנייה מופיע הסבר ארוך ומוזר על כך שבבריאת האישה ה' לא התייעץ במלאכים ולכן היא מברכת "שעשני כרצונו" (שיהיה).
בהמשך הוא מדבר על טהרת המשפחה – על שבועיים ימי הנידה בהם המגע המיני אסור, וכאן הוא מביא את הטענה הידועה כי ההתרחקות גורמת לגעגוע וכן ליחס לשני כזולת ולא כחפץ. והוא עוד מתפייט על סגולות המקווה.
בהמשך הוא עוסק ב"איסור אלימות פיזית, מילולית ומינית כלפי האישה" (תודה רבה). כאן גם דיון בהלכות הגט ובקשיים המערימים על סרבני גט – קשיים שבעצם מאוד קל לחיות עימם! ועל פסיקתה המתקדמת של היהדות ביחס לעמים אחרים, כך נכתב, האוסרת גם על הבעל לאנוס את אשתו.
בהמשך דיון ביחסי ממון. החובות והזכויות של הבעל והאישה אינם זהים. המחבר טוען שהם בכל זאת שוויוניים, אבל אני משום מה מתקשה כבר להאמין לו.
לבסוף, דיון בדמות האישה במיסטיקה היהודית ובחסידות, וכאן הבנה סמלית של האישה והגבר כיראת ה' ואהבה בהתאמה. חז"ל, כשניסו להרגיע את האב המאוכזב כנראה, אמרו – "בת תחילה – סימן יפה לבנים", אך לפי הראייה הסמלית המשפט יובן כהקדמת יראת ה' לאהבתו. ליידיס פירסט. אשרי המאמין.
לסיכום, ספר אפולוגטי, כאמור. אני עצמי פחות תומך בסוג הזה וגם איני נצרך לו, אבל יש אנשים ונשים בעיקר הלפותים עדיין בזרועות הדת, וספר כזה יכול לעזור להם לפרש מחדש אי-אלה אמרות מקוממות. אעיר רק כי מוזר שבספר על פמיניזם מוזכרות כה מעט הוגות פמיניסטיות, על אף הספרות העצומה שיש בתחום, גם בקו התפר של פמיניזם ויהדות. רוב הדוברים הם רבנים – ורבנים גברים. לכן, בין היתר, אני ממליץ תחת הספר הזה לקרוא ספר בעל אותו שם – "פמיניזם ויהדות" – מאת חנה קהת, ספר שסקרתי גם אותו והוא מספק סקירה רחבה ומאירת-עיניים של התחום.