קוד: על הספר "קיום בסוד הצמצום" לפי כמה סיפורים מדרשיים בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
על הספר "קיום בסוד הצמצום" לפי כמה סיפורים מדרשיים/ חגי הופר
ויקרא כה36:
"וחי
אחיך עמך
".
לפי התזה הקבלית, הקב"ה ברא את העולם על-ידי צמצום עצמו ופינוי מקום לעולם, דבר המתפרש כהסתר פנים בלבד, שהרי "אין אתר פנוי מני", על פי החסידות.
מרדכי רוטנברג, בספרו "קיום בסוד הצמצום – מודל התנהגותי לפי החסידות הקבלית" (ירושלים: מוסד ביאליק, 1990) מציב את פעולתו זו של האל כמודל התנהגותי לכל בני האדם ביחסם זה עם זה. הרעיון הוא להחליף את גרסת "אני או אתה" בגרסה המשופרת של "אני ואתה" ולפנות מקום גם לזולת. רוטנברג הולך בזאת בעקבות הפילוסופיה הדיאלוגית של הוגים יהודים קודמים לו, כדוגמת בובר ולוינס. במקום לעקוב אחר סבך התיאוריה, אני מעדיף להציג את הרעיון על-ידי כמה סיפורים מדרשיים.
את הסיפור הראשון מביא רוטנברג בספרו (עמ' 47-48):
הסיפור על הסכם יששכר וזבולון בגירסת ש"י עגנון בקובץ סיפוריו "אלו ואלו.":
כשבא יששכר ליטול חלקו בגן עדן בדקו ומצאו כתוב: "יששכר עסק בתורה שני ימים." עמד יששכר ותמה: "אפשר אני שכל ימי לא משתי מאוהלה של תורה והטיתי שכמי לסבול עולה של תורה, לא יצאו לי אלא שני ימים בתורה?"
אמרו לו: "יששכר, בעולם שבאת משם, חייך מנין היו?"
אמר להם: "אח היה לי וזבולון שמו ועשה עמי שותפות. הוא יושב לחוף ימים ויוצא למסחר בספינות, ומשתכר ונותן לתוך פי ואני יושב ועוסק בתורה."
אמרו לו: "אם כן תורתך של זבולון היא, שאלמלא זבולון עוסק במסחר לא היית אתה עוסק בתורה וכבר אכלת עולמך בחייך. ושני ימים אלו שכתובים על שמך, אלו שני ימים שהשהה אחיך מלהביא לך את מזונותיך ואף על פי כן לא הנחת את מקומך ומשכת בעולה של תורה."
אמר יששכר: "ודינו של זבולון מהו?"
הביאו פנקסו ומצאו כתוב: "זבולון עסק בתורה כל ימיו חוץ משני ימים." כיוונו את הימים ומצאו שאלו שני הימים שהשה שכרו של יששכר.
נתאנח יששכר אנחה גדולה ונשמע קולו בגן עדן.
אמר זבולון: "דומה עלי קול זה כקולו של יששכר אחי, אלך ואראה." מצאו ליששכר מצטער. אמר זבולון: "הלוא כל הטובה שקבלתי לא באה אלא בשביל יששכר אחי שהיה עוסק בתורה, נמצא שלא אני פרנסתי את יששכר, אלא שיששכר פרנס אותי ועכשיו אלך ואטול אף את חלקו בגן עדן? חס לו לזרעו של אבא. אלא ילך יששכר למקומי בגן עדן."
אמר לו יששכר: "וכי כך אני בעיניך שאטול חלקך בגן עדן? אפשר שולחנך חסר ושולחני מלא?"
אמר לו זבולון: "לא חלקי אלא חלקך הוא, שכל הטוב שמתוקן לי כאן לא בא אלא בזכות תורתך שלמדת."
זבולון לא חזר למקומו בגן עדן מפני צערו של יששכר ויששכר לא נכנס במקומו מפני חיבתו לזבולון.
אמר הקדוש ברוך הוא: "יששכר וזבולון, אתם צמצמתם עצמכם זה מפני זה, אהבתכם הביאה שאני מרחיב מקומכם."
באותה שעה נתרחב מקומו של זבולון בגן עדן ונתפנה מקום אף ליששכר. ועדיין יששכר וזבולון יושבים בגן עדן ועוסקים כאחד בתורה, ונהנים מזיו השכינה, והקדוש ברוך הוא תומך כבודו עליהם. מפני שתמך זבולון בידיו של יששכר ויששכר תמך גורלו של זבולון-תמך עליהם הקדוש ברוך הוא כבודו.
http://www.hebpsy.net/comm_articleprintmode.asp?id=2244
.
סיפור נוסף שאני רואה לנכון לצרפו כאן מספר אף הוא על שני אחים שצמצמו עצמם זה בפני זה וסופם שהורחב להם:
היה היו שני אחים ולהם חווה משותפת. במשך שנים רבות הם עיבדו את החווה ביחד, באחווה וברעות. הגיע היום, שבו אחד מהם נשא אישה ולכן חילקו ביניהם את החווה. האח הנשוי בנה לעצמו בית חדש ועבר לגור שם עם אשתו, בעוד שהאח הרווק המשיך לחיות לבדו בבית החווה הישן. שני האחים המשיכו לעבד את שדותיהם המבורכים וקצרו רווחים.
חלפו השנים, לאח הנשוי נולדו בינתיים עשרה ילדים, בעוד שהאח השני לא מצא עדיין את בת זוגו – הוא נשאר בודד.
באחד הלילות חשב לעצמו האח הרווק: "יש לי שדה גדול ומבורך, הפרנסה מצויה אצלי בשפע ובכל זה אני משתמש רק לעצמי. גם לאח שלי יש שדה גדול ומבורך, אבל הוא צריך להאכיל שנים עשר פיות!" וממחשבה למעשה – באמצע הלילה הוא קם ממיטתו, יצא מהבית אל הגורן, אסף בידיו מספר אלומות של חיטה, טיפס במעלה הגבעה שהפרידה בין בתי האחים והניח אותן יחד עם אלומותיו של האח הנשוי.
מעשה בשני אחיםוהנה, באחד הלילות חשב לעצמו האח הנשוי: "כמה חבל. לי יש עשרה ילדים ואישה נפלאה – החיים שלי מלאים ומאושרים, בעוד שאחי המסכן בודד כל כך. כל מה שיש לו בחיים זו החיטה שלו..." וכך, באמצע הלילה הוא קם ממיטתו, יצא אל הגורן, אסף לחיקו מספר אלומות חיטה, טיפס במעלה הגבעה וצרף אותן לאלומותיו של אחיו.
מידי לילה פסעו האחים הלוך ושוב. מידי לילה טיפס כל אחד מהם על הגבעה, חצה את גבול השדות והוסיף חיטה לגורן של אחיו ומידי בוקר היה תוהה כל אחד מהם, איך זה שערמת החיטה בגורן מתברכת ונראה כאילו אינה מצטמצמת כלל...?
באחד הלילות, בעודם מטפסים להביא את אלומותיהם זה לזה, נפגשו שני האחים בפסגת הגבעה. הם הבינו מייד מה קרה, נפלו זה לזרועותיו של זה, בכו, התחבקו והתנשקו.
זו הגבעה המכונה הר הבית, אשר עליה בחר הקב"ה לבנות את בית מקדשו.
http://www.aish.co.il/h/9av/48860357.html
גרסה מנוקדת:
http://www.morim.com/shneyahim.pdf
.
לעומת זאת, ישנו מדרש המספר על דבר הפוך, ישות אחת המנסה לצמצם את זולתה וסופה שמצטמצמת בעצמה - סיפור "מיעוט הלבנה" כפי שמובא בבלי מסכת חולין דף ס, ע"ב. להלן האגדה כפי שהיא מובאת במקור ובגרשיים מרובעים תרגום של החלקים הארמיים:
רבי שמעון בן פזי רמי,[שואל]
כתיב: ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים
וכתיב: את המאור הגדול ואת המאור הקטן!
אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?
אמר לה: לכי ומעטי את עצמך!
אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?
אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה,
אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני? [נר בצהרים - מה זה מועיל]
אמר לה: זיל, לימנו [יקבעו] בך ישראל ימים ושנים,
אמרה ליה: יומא נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא,[השמש גם, אי אפשר שלא יקבעו באמצעיתה את תקופות השנה] דכתיב: והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים,
זיל, ליקרו [לך, יקראו] צדיקי בשמיך: יעקב הקטן שמואל הקטן דוד... הקטן.
חזייה דלא קא מיתבא דעתה,[ראה שאינה מתיישבת דעתה]
אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח!
והיינו דאמר ר"ש בן לקיש:
מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר לה' –
אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.
http://www.toravoda.org.il/node/2175
מיעוט הזולת נתפש כחטא הלבנה ובהמשך אף – ואיני מתייחס כאן לזעזוע לעצם רעיון זה – אף "חטא" של האל עצמו, על אף שהדבר נעשה כעונש מוצדק. ואולי תיקונו יהיה באחרית, כאשר "אור הלבנה יהיה כאור החמה", כדברי ישעיה.
לעומת זאת, יש סיפור מדרשי אחר עם מסר שונה:
"לכדתניא: שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים. אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמים לחיי חבירך". (ב"מ סב.).
http://www.etzion.org.il/dk/1to899/766mamar.htm
ישנה סברה – המועלית אף בקישור שהבאתי - שבן פטורה מייצג את עמדת ישו והנצרות. ואולם בעיניי בכל מקרה הצדק עם בן פטורה, ודבריו גם מתאימים להגיון דבריו של רוטנברג והם המשכם העקיב. מה גם שעצם דבריו של רבי עקיבא קשים, שהרי מ"וחי אחיך עמך" ניתן ללמוד, וביתר קלות, דווקא את הפך דבריו! ובמקום אחר בגמרא אמרו – "מי אמר לך שדמך אדום משל חברך?". אך נכון הוא שלמרה הפלא התנ"ך לא מרבה לדבר על אלטרואיזם הכולל הקרבה עצמית, והוא בא הרבה יותר בברית החדשה. הפסוק שמביא רבי עקיבא הוא כמעט יחיד, יחד עם "ואהבת לרעך כמוך", שאף אליו מתייחס רבי עקיבא ככלל גדול בתורה. אך הנה ראינו, כי בסיפורים מדרשיים רבים מופיע רעיון זה של אלטרואיזם וויתור לזולת, ועל כן יש, לדעתי, למתוח את אותו הגיון גם עד למקרה המוות.
נחזור לרוטנברג. בהתאם לתפיסת ה"קיום בסוד הצמצום" שתוארה ישנה התפיסה החסידית של ביטול האני, בעיקר למניעת גאווה. הפסוק אומר - "החכמה מאין תימצא" – ומתפרש – מתוך האין באה החוכמה. כמו כן, "אני" ו"אין" הן אותן אותיות. התפיסה הזו, יש לומר, דומה מאוד לתפיסות המזרחיות.
כמו כן, קיים עקרון האמולציה [1] ההדדית, כלומר ישנו שיקוף: אם תחייך יחייכו אליך, ובאותו אופן גם ביחס לאל: אם תחייך אליו הוא יחייך אליך.
ועוד, כשם שהאב מצמצם עצמו כשהוא משחק עם בנו בקוביות או בשחמט ולא מציג את כל יכולתו, כך האל מתנהג עם האדם באותה מידה של צמצום. זאת בניגוד לאב ה"פרוסי-אדיפלי".
החסידות, אם כך, מדברת על התבטלות. לעומת זאת, ספרי הדרכה שונים, בעיקר אמריקאים, שוללים התבטלות (ואף התלבטות) ותומכים בהתבלטות. בעיניהם הדבר נתפס כהערכה עצמית וביטחון עצמי.
האגואיזם מצוי כבר בחוקה האמריקאי, שמדברת על הזכות לאושר והזכות לחירות, כשמדובר בעצם בסתירה פנימית, שהרי זכות משמעה היסודי הוא שהאחר ייעשה עבורך משהו, כלומר חירותו תיפגע, ועוד שעל מנת להגיע לאושר יש לפעמים לוותר על החירות. לעומת זאת בחסידות מושג המפתח הוא הקהילה האלטרו-צנטרית, שמרכזה בית הכנסת ומונהגת על-ידי הצדיק – אותה הוא מכנה קהילת כילול. ואולם יש להעיר כי גם בה ייתכנו חסרונות, למשל: לחץ חברתי ואף – רכילות (המוזכרת בספר בהקשר שונה).
עקרון האמולציה, השיקוף, מקבל ביטוי טיפולי נוסף, הבא לידי ביטוי בסיפורו הידוע של ר' נחמן מברסלב על האדם שחשב שהוא תרנגול הודו [2] (התייחסתי לסיפור זה לא מזמן באופן דומה). הצדיק נדמה למטופל, כלומר מצמצם את עצמו ושכלו, וכך משחררו משיגעונו. רוטנברג מתייחס לדבר גם כאל שימוש בעיקרון החסידי של "ירידה צורך עלייה", עליו הוא מרחיב את הדיבור – עקרון הדומה לרעיון "העלאת הניצוצות", החסידי אף הוא.
ביטוי נוסף לעיקרון האמולציה בא לידי ביטוי באמרה החסידית, מפי יעקב יוסף הכהן (מחבר "תולדות יעקב יוסף", ירושלים 1963, עמ' רנט), על מאמר חז"ל "איזהו חכם? הלומד מכל אדם" (אבות ד, א), כך הוא אומר: "משל המסתכל במראה יודע חסרונו וכו' כך ברואה חסרון זולתו יודע שיש בו שמץ מנהו" (עמ' 178), שהוא מעין גרסה אחרת של הפוסל במומו פוסל.
[1] emulate - חיקה, ניסה להשתוות אל
ויקיפדיה, לעניין מחשוב: אמולציה היא היכולת של תוכנה או התקן חומרה לחקות תוכנה או התקן אחרים.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%9C%D7%A6%D7%99%D7%94
[2] פעם אחת, בן מלך אחד נפל
לשיגעון [השתגע וחשב] שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהיינו תרנגול הודו.
[בעקבות
כך חשב בן המלך כי הוא] צריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו
הינדיק.
וכל
הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה
והמלך
היה בצער גדול
עד שבא
חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו.
[מה עשה
החכם?]
הפשיט
גם כן את עצמו ערום, וישב תחת השולחן עם בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים
ועצמות.
ושאלו
בן המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה?
והשיב
לו: ומה אתה עושה פה?
אמר לו:
אני הינדיק.
אמר לו:
אני גם כן הינדיק.
וישבו
שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה.
אז רמז
החכם והשליכו להם כתונת
ואמר
החכם ההינדיק לבן המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת?
יכולים
להיות לבושים כתונת ואף על פי כן להיות הינדיק.
ולבשו
שניהם הכתונת.
ואחר
זמן מה רמז והשליכו להם מכנסיים
ואמר
לו גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק?
ולבשו
המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים.
ואחרי
כן רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולחן
ואמר
לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק?
אפשר
לאכול וגם להיות הינדיק. ואכלו.
ואחרי
כן אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן?
יכולים
להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן.
וכן
התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי
http://forum.eip.co.il/forum_posts.asp?TID=187
ראו גם: