קוד: על "מי כתב את התנ"ך" מאת ריצ'ארד אליוט פרידמן בתנ"ך
סוג: סקירה
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
מי כתב את התנ"ך/ ביקורת מאת חגי הופר
"מי כתב את התנ"ך" מאת פרופ' ריצ'ארד אליוט פרידמן (דביר 1995) מנסה לסכם את ממצאי ביקורת המקרא בנוגע לשאלה שבכותרת. הוא עושה זאת בדרך מקצועית לחלוטין ועם זאת נגישה מאוד לקהל ושופעת דוגמאות. כך, לאורך הספר מצויים כמה סיפורים תנ"כיים המחולקים למקורותיהם – סיפור נוח, סיפור קורח, הכאת משה בסלע המופיעה פעמיים ועוד. גם אורכו לא רב – קצת יותר מ-200 עמ' סך-הכול – ועל כן הוא ספר הנגיש מאוד לקורא. עם זאת, יש בו בעיה מסוימת עבור ספר מבואי, שכן הכותב פעמים רבות כותב את פירושיו-שלו, עוד לפני שאלה זכו לאישוש מחקרי ראוי, ועוד שהעורכים ציינו כי לא ראו לנכון להוסיף הערות על דבריו. דבר זה קצת מפחית מערכו כספר מבואי, אף כי הוא לגיטימי לחלוטין כספר מחקרי. ובכל-זאת, עדיין ניתן לקבל תמונה די טובה של ממצאי ביקורת המקרא עד כה.
לאחר שהוא מתאר בקצרה את ההיסטוריה העתיקה של חקר המקרא ומגיע עד זו החדישה, בעיקר למן המאה ה-19 – כשהוא שם דגש מיוחד על ולהויזן – מתחיל המחבר לתאר לנו את שכבות הטקסט השונות. באופן טבעי הוא מתחיל ממקורות י' וא', היהויסטי והאלוהיסטי, שנכתבו, בהתאמה, בממלכת יהודה וממלכת ישראל והם המקורות הקדומים ביותר. לאחר מכן הוא מתפנה לתיאור ספר דברים – ד', ולאחר המקור הכהני – כ'.
מעבר למשנה הסדורה, מעניין להביט גם במחלוקות שהספר מציג, כגון זו שבין פרנק מור קרוס ובין עמיתו ג' ארנסט רייט אודות מקור ד' השלם, שהרי הטענה היא שכותב ספר דברים הוא גם הכותב של ספרי נביאים ראשונים. קרוס סובר כי יש לחלק בין ד1 לד2: הראשון נכתב בזמן יאשיהו והשני הוסיף את הפרקים האחרונים בספר מלכים ב' בעיקר. ואילו רייט סובר שאין דבר כזה ברית בלתי מותנית ועל כן אין לתמוה על הברית הנצחית שהובטחה לדוד וכביכול הופרה, ומאחר את זמן ד' בלי לחלקו. פרידמן תומך בקרוס ומוכיח את דעתו בצורה משכנעת ביותר.
או המחלוקת בדבר המקור הכהני – ולהויזן סבר שהוא המאוחר ביותר ותארכו לימי שיבת ציון וסברתו החזיקה מעמד כ-100 שנה, אולם אז קמו לה עוררין – ירמיה, למשל, כנראה מתייחס לסיפור הבריאה הכהני וכן הבחינה הפילולוגית מראה שהמקור הכהני עתיק יותר. פרידמן מתארכו, אם כן, לתקופת המלך חזקיהו.
או עוד סברה ביחס למקור הכהני: יש שחשבו שכותבי המקור הכהני הם גם עורכי התנ"ך, אך פרידמן שמקדים אותו מראה שאין סיבה לחשוב כך ואת העורך הוא מתארך לזמן עזרא הסופר, שאם לא הוא ערך את התנ"ך בפועל, כי אז מקורבו ודאי עשה זאת (ונזכור שכבר שפינוזה זיהה אינטואיטיבית את מחבר התורה עם עזרא).
בפרק האחרון המחבר מראה כיצד השילוב בין המקורות השונים, שאוחדו מפני שכולם היו מקודשים ומוכרים לציבור, יצר טקסט חדש מלא מתחים וסתירות, כך שהוא יצר כר פורה לפרשנות ענפה שאכן נוצרה. כמו כן הוא סובר שלאדם המסורתי אין מה לפחד מניתוח כזה, כי עדיין הוא יכול לטעון – כפי שטענו יהודים וגם נוצרים בעבר – כי יהיה מי שיהיה המחבר, ודאי שרתה עליו רוח אלוהים.
אני חושב שקריאתו זו טוב שתשמע פה. הזרמים הרפורמי והקונסרווטיבי, אני חושב, אינם חוששים כל-כך ממצאי המחקר ומאמצים אותם, אולם הזרם האורתודוכסי עדיין מתקשה לעשות זאת. זה מובן לגמרי, שהרי כל שמירת ההלכה מבוססת על כך שהדברים נאמרו למשה. ובכל אופן היו גישות מתוחכמות שכן השכילו לאמץ את ממצאי המחקר המובהקים, כדוגמת הצעותיהם של קאסוטו וברויר.
לסיכום, ספר מבואי לא רע, על אף שהוא מציג גם דעות אישיות של המחבר, הכתוב בצורה נגישה לכל. למי שאין כוח לקרוא את ספרו המעולה של פרופ' אלכסנדר רופא "מבוא לספרות המקרא" על 500 עמודיו - ספר זה יכול לספק פתרון טוב להיכרות בסיסית עם ביקורת המקרא.