קוד: על "אברהם - סיפורו של מסע" מאת יונתן גרוסמן בתנ"ך
סוג: סקירה
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
אברהם - סיפורו של מסע/ ביקורת מאת חגי הופר
"אברהם - סיפורו של מסע" הוא ספר חדש מאת ד"ר יונתן גרוסמן (ידיעות, 2014) העוסק באברהם. זוהי סדרה חדשה בשם "נועם" לזכר ד"ר נועם שודפסקי ז"ל, המוקדשת לספר בראשית.
העיסוק בדמות אחת, אברהם, הזכיר לי את ספריו המצוינים של אלחנן סמט "פרקי אליהו" ו"פרקי אלישע", שהוכיחו כי המיקוד במספר פרקים מצומצם יכול להיות פורה מאוד ומעניין מאוד. האם גם ספרו של גרוסמן הצליח בכך? אומר כבר עכשיו – לדעתי לא כל-כך.
אך אתחיל מהחיובי: את כתיבתו של גרוסמן אני מכיר מהעיונים בפרשת השבוע שהעלה לרשת באתר של מכללת הרצוג/ הר עציון. מהם התרשמתי מאוד. גרוסמן הולך לפי הגישה הספרותית של חקר המקרא, עליה אמונה מכללה זו ושנראה שהיא שוטפת את ארצנו. זו גישה מעניינת כשלעצמה. גם בספר זה גרוסמן נוקט בה ועיקר חוזקו של הספר, לטעמי, הוא בטבלאות הרבות המופיעות בו, בהן תקבולות כיאסטיות (א-ב-ב-א), או מבנים צנטרליסטיים (א-ב-ג-ב-א), לצד השוואות בין קטעים מקבילים. למשל, כבר בפתיחת הספר גרוסמן ממפה את מכלול סיפורי אברהם במבנה צנטרליסטי מרשים מאוד. אמנם, לא כל הטבלאות מרשימות כמותו, אך עדיין ניתן למצוא בהן עניין רב.
ומכאן לשלילי: הבעיה היא שבשאר חלקיו הספר הארוך הזה – 566 עמ', מתוכם כ-420 של טקסט והשאר הערות – קצת, איך נאמר, מייגע. העיונים בטקסט לא הצליחו לרתק אותי. וכשאני מנסה להבין מדוע זה קרה עולה בי ההסתייגות הביקורתית הבאה: על אף המקורות הביבליוגרפיים הרבים והמגוונים שבספר, עיקר עיסוקו של גרוסמן הוא שוב דברי הפרשנים הקדמונים – רש"י, רמב"ן וכו' – והמדרשים העתיקים, שכבר, איך נאמר שוב, שבענו מהם. זאת במקום לבחור בגישות החדשות. פרשנות המקרא היום היא לא מה שהייתה לפני כאלף שנה, וטוב שכך. אז אמנם הגישה הספרותית חדשה כשלעצמה, אך היא אינה מספיקה כשלעצמה, לפחות מבחינתי. זאת ועוד, רבות מהבעיות שהמחבר עוסק עימן היו יכולות להיפתר בנקל בעזרת תורת התעודות. כך למשל הסיפור הראשון הכפול והסותר בדבר הליכת אברהם לארץ ישראל. אך הכותב נמנע מכך, כנראה מתוך תפישתו הדתית, והקורא יוצא מופסד. זו נראית לי נקודה מהותית מאוד. לא חייבים ללכת בדרך ביקורת המקרא, אך באותן סוגיות שהיא רלוונטית לגביהן נראה לי לא רציני – ואף עושה עוול לקורא - לא להתייחס אליה.
ואולי זו לא הסיבה העיקרית, כי היו ספרים אחרים כאלה שכן עניינו אותי. אולי הסיבה היא ההתעסקות הפרטנית מדי בטקסט, הקדשת תשומת לב, מופרזת בעיניי, לכל פרט בו. לאדם דתי, שהטקסט מקודש בעיניו, אני מניח שהדבר מובן-מאליו, אך למי שלא דתי צריך סיבה נוספת לכתיבה ולקריאה – איזו תפישה שלא ידעתי אתה בא לחדש לי? מה הדבר אומר לגביי היום? וכן הלאה. כל-כך הרבה כתבו על התנ"ך ואם אין איזו זווית חדשה באמת, מוטב, כמדומני, לא לכתוב כלל. אך זווית חדשה מסוימת, כפי שאמרתי, כן קיימת בספר, כך שאולי הבעיה היא בעריכה, ואם הטקסט היה מקוצר בהרבה וממוקד בהרבה הוא היה יותר מצליח לעניין.
לסיכום, ספר שיש בו נקודות מעניינות ועיקר כוחו הוא בטבלאות השזורות בו ובגישה הספרותית שהוא נוקט בה, אך בכל זאת הוא מצליח לא לעניין במיוחד, לפחות אותי, וזאת כנראה בגלל הסתמכותו על פרשנויות עתיקות יותר מאשר על אלה החדשות, או בגלל היותו פרטני מדי.