קוד: על "התחדשות הנבואה" מאת שלי גולדברג בתנ"ך
סוג: סקירה
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
התחדשות הנבואה/ ביקורת מאת חגי הופר
ד"ר שלי שילה גולדברג בספרה החדש עוסקת ב"התחדשות הנבואה – קול חי ושיר חדש כמחוללי נבואה" (ראובן מס, 2014). את עיקרי הדברים שמעתי מפיה בהרצאה לפרשת השבוע בבית מורשת בגין בירושלים, אולם כאן כמובן הדברים מפורטים הרבה יותר.
אתחיל מהדברים הבסיסיים שהיו ידועים לי עוד לפני קריאת הספר:
הנביאים בתנ"ך מנבאים את חזרת הנבואה באחרית הימים, למשל: יואל ג1: "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלמות יחלמון בחוריכם חזינות יראו".
לפי הרמב"ם, המשכיל דיו בהכרח שיתנבא והסיבה שזה לא קורה היא צרות הגולה, שלא מאפשרות את פניות הדעת. אם כך, עם חזרת ישראל לארצו נראה שהדרך סלולה לחידוש הנבואה.
לפי ריה"ל, הנבואה תלויה באופן בלעדי בארץ ישראל, שרק בה או בעבורה ניתן להתנבא. כך שגם לפיו חזרת ישראל לארצו מכשירה את הקרקע לחידוש הנבואה.
בדורנו, הרב הנזיר, תלמידו של הרב קוק, דיבר הרבה על חזרת הנבואה, למשל בספרו "קול הנבואה", בו הוא מדבר על ההיגיון השמעי היהודי, כלומר זה שהולך על פי הקול, לעומת זה היווני, ההולך אחר מראה העיניים. גולדברג, משום מה, כמעט ולא מתייחסת אליו.
לבסוף, לפני מספר שנים יצא הספר "הינבא בן-אדם", האוסף מאמרים שונים מאת כותבים שונים ביחס לשאלת האפשרות של חידוש הנבואה בימינו. גם לקובץ זה המחברת מתייחסת אך במעט.
עתה לתוכן הספר.
לאחר שבפרק הראשון המקדים גולדברג מתייחסת לספרות הענפה בתחום, תחום הנבואה כתחום השירה כביטוי לה, בארבעת הפרקים הבאים, ב'-ה', היא עוקבת אחר מספר מאמרים קבליים של הרמח"ל. היא מביאה ציטוטים ארוכים מתוכם ולאחר מכן ביאור שלה. הנושא העיקרי העולה מתוך כתובים אלה הוא השיר והשירה ותכונותיהם המטאפיזיות – כהתגלמות מרכיבי הבריאה של מעשה בראשית ומעשה מרכבה, כגשר, כגואלים וכגאולה ועוד. חלק זה היה קשה לי מאוד להבנה ועל כן לא אפרט יותר.
אך כאן בא פרק ו', שהוא בעצם חלקו השני של הספר ומתחיל אכן בערך מאמצעו, בעמ' 92. כאן גולדברג מציגה מספר אישים שדיברו על הנבואה, או שהתנבאו בעצמם. ואלה האישים:
אברהם יהושע השל – כתב רבות על הנבואה, למשל את עבודת הדוקטורט שלו, וכן הלך בדרך הנביאים בפעילותו החברתית, למשל בחבירתו למאבק השחורים בראשות מרטין לותר קינג.
הרב יהודה ליאון אשכנזי, 'מניטו' – דיבר אף הוא על הנבואה.
"הנביא" (כך היא מכנה אותו) אהרון דוד גורדון – הטיף לחיבור לאלוהים דרך חיבור לטבע.
אחד העם, אשר גינזבורג – כתב אף הוא מספר מאמרים על הנביאים ועל הנבואה. וגם לו היה חזון – של הקמת מרכז תרבותי יהודי בארץ ישראל.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק – דיבר בכתביו על חזרת רוח הקודש לעם ישראל עם חזרתו לארצו. הוא ראה בחיוב גם את הקיום החילוני, הבונה את הארץ ומכשיר את התנאים לגאולה השלמה, לדעתו. גולדברג מרחיבה עליו את הדיבור הרבה.
חיים נחמן ביאליק – הוא בעצם חזה את השואה, כפי שגולדברג מראה בבירור. מעבר לזה, היה איש שיר, באופן המתקשר לחלק הראשון של הספר.
בנימין זאב הרצל – הוא "נביא מדינת היהודים". גם כאן גולדברג מרחיבה הרבה. היא בודקת את הספר "אלטנוילנד" ומוצאת, כי בדברים רבים הרצל חזה בדיוק את המתרחש בימינו. מעבר היותו "חוזה המדינה", שחלם על הקמתה וגם פעל לכך, הרי שדייק ברבות מתחזיותיו. אפילו את הדגל הכחול לבן ואת סמל המנורה – חזה. לעומת זאת, בחזונו היה גם מקדש, והוא חסר היום, אך אולי בעתיד גם זה בוא-יבוא? אציין עוד פרט אחד: לאחר הקונגרס הראשון בבאזל, בשנת 1897, הרצל כותב: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים", אך הוא גם ממשיך ואומר: "לו אמרתי זאת היום בקול, היו הכול צוחקים לי. אולי בעוד חמש שנים, ודאי בעוד חמישים שנה, יכירו בכך הכול". חמישים שנה לאחר הדברים האלה, בכ"ט בנובמבר 1947, הכירה הקהילייה הבין-לאומית בזכות היהודים למדינתם! (ראו עמ' 170-171). הרמב"ם מגדיר את הרמה הראשונה של הנבואה כמי שרוח ה' מפעמתו לעשיית מעשים גדולים, ונראה לי שבכך הרצל עומד.
כאן אולי אעיר, כי גולדברג מביאה מדבריו של פרופ' לייבוביץ, שאומר (כמו רבים אחרים), שנבואה היא לא רק ולא בעיקר חזיית העתיד, אלא יותר, אפשר לומר, הבנת ההווה, מתוך מבט מוסרי ומתוך התחברות לדעת ה'. כפועל-יוצא של הבנת ההווה ושל ההתחברות לדעת האלוהים באה במקרים רבים גם תחזית לעתיד, אולם אין היא עיקר הדבר. ולהמשך הרשימה:
זאב ז'בוטינסקי – חזה אף הוא את אימי השואה, לפי דעתו של פרופ' בנציון נתניהו.
וש"י עגנון – אף לו היה חזון התגלות בדבר חורבן עירו בוטשאטש, כפי שעולה מסיפורו "הסימן".
בנספח גולדברג כותבת על "אידאל הנכחת בנבואה בקרב כל בשר בפרד"ס המחשבה היהודית לדורותיה" (עמ' 181). היא מביאה כתובים מהתנ"ך, מפילון האלכסנדרוני, מספרות חז"ל, מריה"ל ומהרמב"ם – כפי שהצגתי קודם, מהמקובל ר' אברהם אבולעפיה, מספר העיקרים, מהמהר"ל מפראג, מהרמח"ל, השפת אמת, הרב קוק והרב סולובייצ'יק.
היא מסיימת באחרית דבר עם "מאמר הגאולה" לרמח"ל.
ניתן לשאול עד כמה הנבואה היא דבר שיכול להיות רלוונטי לימינו, אך נראה לי שאין לשלול את הדבר על הסף: אם לציין כמה מקרים שגולדברג לא התייחסה אליהם –
לאונרדו דה-וינצ'י צייר הליקופטר מאות שנים לפני שזה הומצא.
ז'ול ורן חזה דברים רבים, כגון את המטוס ואת הצוללת.
אלברט איינשטיין חלם בילדותו שהוא רוכב על קרן אור, ולאחר מכן כל פרסומו בא לו מתורת היחסות, הקובעת את האור כבעל מהירות קבועה, שכל דבר מיוחס אליה, ולאחר מכן מתורת הקוונטים, שאף היא עוסקת בפוטוני אור. אני תמיד ראיתי בכך נבואה שהגשימה את עצמה.
ועבור למשוררים. אני תמיד ראיתי את השירה כמשהו שכשלעצמו קרוב מאוד לנבואה, וכבר אמרנו שנבואה היא לא רק צפיית העתיד. אך הנה גם בזאת:
היינריך היינה, המשורר היהודי-גרמני הידוע, אמר – "במקום בו שורפים ספרים בו ישרפו גם בני אדם" ותחזיתו זו התגשמה, כידוע, בגרמניה הנאצית.
ודוד אבידן, בסרטו הקצר "זוז", מצלם יריות אקדח ליד המדרגות של כיכר מלכי ישראל (דאז), באופן שממש חוזה לדעתי את רצח רבין.
ונעבור למוסר. הרי הנביא הוא אישיות מוסרית:
פרופ' ישעיהו לייבוביץ הוא מעין נביא מודרני. הוא משכיל מאוד, באופן שעונה על הגדרת הרמב"ם לנביא. אך יותר מכך הוא הוכיח את העם על הכיבוש. גם חזיית עתיד יש כאן, שהרי ממש לאחר כיבוש 1967, כשכולם צהלו מסביב, הוא התריע על הסכנה שבכך, בראש ובראשונה על המוסר שלנו. תחזיתו, כך נראה לי, התגשמה במלואה.
[עוד יש המציינים התנבאויות של מקובלים, ובנצרות התנבאות מופיעה כדבר שבשגרה. בעצמי נכחתי ב'התנבאות' אחת כזו (כן, במירכאות, בינתיים). אך איני בקיא בתחומים אלה ועל-כן אעזוב אותם].
כנראה אפשר להוסיף לרשימה זו עוד כהנה וכהנה, כך שלדעתי אין לשלול את רעיון הנביא והנבואה על הסף. בזמן העתיק היו אף בתי ספר לנבואה ו"בני נביאים" שלמדו בהם. אם יוקמו כאלה היום – והאם אני מרחיק לכת יותר מדי? – אולי יוקמו לנו מוכיחים בשער גם היום. אך חשוב מזה – כן נביא או לא נביא – בימינו אלה אנו כה זקוקים לאיש-חזון!
ולסיכום הספר – הוא מעלה נושא מעניין מאוד לדעתי ואף דן בו בצורה מעניינת, בכל מה שנוגע לחלק השני. את החלק הראשון לא ממש הבנתי ועל כן איני יכול לומר דבר בנידון.
אוסיף, כי הספר מכיל ציטוטים ארוכים רבים, והדבר לגיטימי לגמרי בעיניי.
עוד אוסיף, מבחינת הצורה, מדובר בכ-200 עמ' בלבד, אך הם גדולים ועמוסים ובקלות אפשר היה לפרוש אותם על-גבי 300 עמ'. הערות השוליים, למשל, קטנות מאוד, גודל פונט 8 כמדומני, וקשה מאוד לקרוא אותן כך. אך אלה, כאמור, הערות צורניות בלבד.