קוד: על "מתי ואיך הומצא העם היהודי" מאת שלמה זנד בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
מתי ואיך הומצא העם היהודי/ ביקורת מאת חגי הופר
כל הזמן אני קורא בטוקבקים שמשווים את האשכנזים לכוזרים. הבנתי שהמקור לדעה הזו מצוי בספרו של ההיסטוריון פרופ' שלמה זנד – "מתי ואיך הומצא העם היהודי" (רסלינג, 2008), אז החלטתי לקרוא אותו, אמנם באיחור, כדי להבין יותר לעומק במה מדובר.
נראה שהספר סוכם ואף הגיבו עליו בכל-כך הרבה מקומות, ובכל אופן אתאר אותו בקצרה (ומכיוון שהספר עמוס ותובעני – וגם מלומד מאוד - אשלב בפנים הפניות קריאה מצומצמות):
הספר פותח בהקדמות (מבחינתי) רבות – דיון ארוך בשאלה מהם עם ולאום – שלכך אחזור בסוף דבריי – ולאחריו דיון ארוך גם-כן במהימנות התנ"ך כמקור היסטורי. זנד מביא מדבריהם של חוקרים השוללים את ערכו ככזה, אך הדברים ידועים, וגם אני כבר כתבתי עליהם, ובכלל לא זה עיקרו של הספר. נעבור, אם כך, לעיקר.
בפרק השלישי – "המצאת הגלות – 'ורבים מעמי הארץ מתיהדים'" (הפסוק הוא מתוך מגילת אסתר של חג פורים, הבא עלינו לטובה) אומר זנד כי גלות ישראל בשנת 70 לספירה היא מיתוס. לא היו הגליות המוניות של עמים, על אף שכבר בגמרא מצוי הרעיון של "בלבול עמים" על-ידי השליט הזר, וככל הנראה מי שנלקח הם ראשי העם בלבד, האליטה. אגב, באופן מעניין, בגלות הראשונה מוזכרים בין הגולים "החרש והמסגר", אך אלה באים ביחד עם הנכבדים, בעוד מודים ש"דלת עם הארץ" נשארה בארץ: מלכים ב כד14: "והגלה את כל ירושלם ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל עשרה אלפים גולה וכל החרש והמסגר לא נשאר זולת דלת עם הארץ". על כך אפשר לקרוא בעיקר בעמודים 130-141. גם בהמשך, עם מרד בר-כוכבא, לא הושמדה אוכלוסיית הארץ. את מספרי ההרוגים שמציינים יוספוס ואחרים הוא פוטר – די בצדק, לדעתי – כהפרזה. 1100000 יש לחלק ב-10 ולקבל את התוצאה הנכונה, הוא אומר. איך שלא יהיה, היהודים נשארו בארץ והחלו להיעלם רק במאה ה-7, אך זאת לא עקב מוות או הגליה, אלא בעקבות התאסלמות, לשם קבלת תנאי מחייה נוחים יותר ופטור ממיסים. על כך אפשר לקרוא בעמודים 173-183. זו טענה מעניינת, אם כי די השערתית לדעתי, ואינה מגובה בדי ראיות. גם היקפה לא ברור. ועוד טוען זנד כי צאצאי אלה, היהודים המתאסלמים, הם הערבים הפלסטינאים – טענה זו קראתי גם בחוברת בת הזמן הזה, שם גם נכתב כי יש לכך ראיות גנטיות. זנד עצמו מביא כראייה, למשל, את שמות הישובים הערבים, המשמרים את השמות התנ"כיים. זו טענה מעניינת, אם כי איני חושב שהיא מכרעת. בין לבין, זנד מעלה טענה מעניינת – שלמן תקופת החשמונאים עסקו היהודים בגיור המוני. הוא מביא לכך ראיות רבות ממקורות יהודיים וחוץ-יהודיים כאחד ונראה שניתן לקבל טענה זו. הרי מוכרים לכל דמויות כגון שמעיה ואבלטיון הרבנים כגרים, המתרגם הגר אונקלוס ועוד, ורק כאן מוסף שאין אלה תופעות ספורדיות, אלא מעידות על תופעה כללית. לתופעת הגרים ישוב זנד ביתר שאת בפרק הבא.
בפרק הרביעי – "מחוזות של שתיקה – בעקבות הזמן (היהודי) האבוד" מעלה זנד את טענתו הנועזת, לפיה רוב מניינו של העם היהודי הנמצא כיום הוא מצאצאי גרים: יהודי תימן הם מצאצאי ממלכת חמיר המתייהדת, ואילו יהודי מזרח אירופה הם ממוצא כוזרי (הכוזרים מאזור קווקז). גם יהודי צפון אפריקה וספרד הם ממוצא גרים, אומר זנד. כאן המלצת הקריאה שלי למקצר היא עמודים 228-237: "התעלומה – מניין הגיעו יהודי מזרח אירופה?". התגיירות הכוזרים, עד כמה שידוע לי, נמצאת בסימן שאלה במחקר ההיסטורי, ובכל אופן זנד מביא לה ראיות ישירות – בדמות מכתב מיוסף מלך כוזר לאבן שפרוט, מסמך שאולי הוא מזויף בחלקו – ועקיפות – בדמות מה שמופיע אצל כותבים שונים בני הזמן. כמו כן, ידוע ספרו של רבי הודה הלוי "הכוזרי", המתייחס לסיפור זה. זנד אגב טוען, כי ההתייהדות נעשתה מצרכים פוליטיים, כדי לא להיות תחת שלטון החליף או בשליטה הנוצרית. בכל אופן, גם אם התקיימה, הרי שתוך כשתי מאות כמדומני הממלכה איבדה את יהדותה והתאסלמה. אלא שזנד, כאמור, טוען, כי צאצאי הכוזרים האלה הם אלה שיצרו את יהדות מזרח אירופה. כאן, אני מודה שלא לגמרי ירדתי לסוף דעתו. למה עזבו את קווקז ועברו למזרח אירופה? ואילו ראיות יש לכך? זנד מזכיר את הכמות המספרית הגדולה של יהודים במזרח אירופה, וכמו כן הוא מזכיר את שפת היידיש שלהם, שהתקיימה בצד שפות יהודיות מקומיות נוספות, שפחות מזכירים אותן. אולם לעניות דעתי היסוד הראייתי כאן הוא קלוש. ובכל אופן דרושות לי הבהרות.
בפרק האחרון מתייחס זנד להשלכות של מחקרו על ישראל היום, כולל התייחסות מפריכה למחקר הגן הכוהני שכביכול נמצא. הוא אף כותב על הבעייתיות שבהגדרת ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית" כאחד ויוצא נגד שורת "חתני פרס ישראל" שהתבטאו בנושא, בצורה מרושלת מבחינתו. לבסוף הוא פורש את חזונו הפוליטי האוטופי, שלא אתייחס אליו במסגרת זו.
בסיכומו של דבר, ספרו של זנד מעלה נקודות מעניינות וחדשניות רבות – חדשניות, על אף שהוא מצטט כמעט בכל שלב היסטוריונים קודמים לו – אך עם זאת במקרים רבים טענותיו בעייתיות ולא מוכחות דיין, לדעתי (על אף שאיני היסטוריון). המשך מציאות יהודים בארץ לאחר החורבן נראית לי טענה נכונה, והרי לצד התלמוד הבבלי הגלותי נכתב אף התלמוד הירושלמי בארץ ישראל, את זאת אין איש מכחיש. ניתן להתדיין רק על המספרים. אבל הטענה בדבר היות הכוזרים רוב מניינו של העם נראית לי לא מגובה מספיק בראיות, שלא לומר מצוצה מן האצבע. כאן אני נוטה לקבל את מבקריו הרבים של זנד, הטוענים כי גיבב נתונים כדי לנפק תיאוריה המתאימה לדעותיו הפוסט-ציוניות. איני אוהב לערבב פוליטיקה במדע, אך לפעמים אולי אין ברירה אחרת. ובכל אופן, אני פתוח לשמוע נימוקים נוספים שישנו את דעתי.
אלא שמעבר לזאת אני חושב שהנקודה הזו היא לא מכריעה כל-כך. כאן אחזור לתחילת ספרו של זנד, היכן שהוא מדבר על הלאומיות. לאחר מספר הגדרות של חוקרים שונים שהוא נותן הוא מספק אחת שנראה לי שאותה הוא הכי מחבב – לאום הוא קבוצה של אנשים, הרואים את עצמם כקשורים אחד לשני וכשייכים לאותו לאום. זו אינה הגדרה מעגלית, אלא פשוט הגדרה אינסטרומנטלית, אפשר לומר. היא אינה מתייחסת לעבר המשותף וליסוד האומה, אלא למצב התודעתי של החברים בזמן הווה. ואני נוטה להסכים להגדרה זו; נכון שיש גורמים מאחדים בעלי עבר ומשקעים - במקרה היהודי בראש ובראשונה התנ"ך – אך מה שמאחד את הקבוצה ומגדיר אותה כקבוצה היא תחושת השייכות ושותפות-הגורל. ויותר מכך, ברוח דבריו של אחד העם אוכל לומר, כי מה שהופך אותנו – ואחרים – לעם, זו לא הארכיאולוגיה ולא ההיסטוריה, אלא הסיפור, הסיפור המשותף. אפשר להרהר אחר הסיפור הזה ואף לנסות לשנות אותו, אבל הסיפור כסיפור הוא מה שמאחד את העם. ולכן כל העמים בנויים סביב סיפורים מיתולוגיים שונים – זה משותף לכל התרבויות. ולכן כשלעצמי, עם כל הכבוד שאני רוחש לכך, אני סקפטי לגבי היכולת של העובדות, גם אם הן נכונות, לשנות את הסיפור המכונן, התפוס כה חזק בלבבות. ובכל אופן, הניסיון יפה ויש להעריך אותו. ואולי לאורך זמן הוא יוכל להוביל גם לשינוי הסיפור עצמו.
לספר יצאו שני ספרי המשך ואני מתכוון לקרוא אותם בהמשך.
הערה אחרונה: זנד מציין ביקורת שקיבל חוקר אחד, שספרו עמוס הנתונים יותר תחושת "סחרחורת". דומני שתחושה כזו מלווה גם את ספרו של זנד עצמו.
שורה תחתונה: מעניין, מלומד מאוד, מקורי וחדשני (בגבולות שהוזכרו לעיל), אך גם בעייתי.