על הספר "ולו שתי נשים" מאת חוה עציוני הלוי

קוד: על הספר "ולו שתי נשים" מאת חוה עציוני הלוי בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

על הספר "ולו שתי נשים" מאת חוה עציוני-הלוי/ חגי הופר

זהירות – מכיל ספוילרים!

אחרי שקראתי את שלושת ספריה האחרונים של יוכי ברנדס בענייני תנ"ך, נפניתי לקרוא את ספרה של חוה עציוני-הלוי "ולו שתי נשים" (אריה ניר, 2012). הספר מגולל את קורותיהן של חנה ופנינה התנ"כיות, נשות אלקנה, אבי שמואל הנביא, והוא גם מסופר לסירוגין דרך שתי נשים האלה: "הספר של חנה" ו"הספר של פנינה", אמצעי ספרותי מעניין כשלעצמו.

אבל האם הספר מעניין? בניגוד לברנדס שעושה פרשנות שלה של החומר המקורי על-פי סדקים מסוימים המצויים בו, פרשנות שיש המתלהבים ממנה ויש המתנגדים לה נחרצות – ובכל אופן אף אחד לא נותר אדיש - כאן נראה שהמספרת פוחדת לערער על הסמכות של הטקסט המקורי והתוצאה המתקבלת היא די משעממת, לדעתי. את פערי המידע שיש בתמצות המקראי אני יכול להשלים בעצמי ואיני זקוק למישהו שיעשה זאת למעני.

הדבר בלט לי במיוחד באופן שבו המחברת מעבירה את המילים התנ"כיות: "מנה אחת אפיים". פרשנויות רבות נאמרו ביחס לביטוי זה – האם אלקנה נתן לחנה מנה נוספת, כהבנה הנורמטיבית, או שמא מנה אחת כנגד כעסה, שהרי מהם "אפיים", האם לא מלשון חרון אף? ועוד – כיצד התגלגל הביטוי למשמעותו המודרנית השלילית של נקמה הגדולה מהפגיעה עצמה? אכן, כר פורה לפרשנות מעניינת. ומה המחברת כותבת? – "וכדי להפגין את אהבתו אליי, נתן לי מנה אחת אפיים" (עמ' 103). זהו, שום פרשנות (גם בתנ"ך האקט מוסבר: "כי את חנה אהב"). בפרק הבא פנינה חוזרת על המאורע והביטוי ושוב ללא כל פרשנות. מבחינתי לפחות הפספוס פה זעק לשמיים, והוא מעיד על הספר כולו.

אבל ללא פרשנות כלל אי אפשר: כאן פנינה היא האישה הראשונה וחנה השנייה. אני חושב שהגיוני יותר שחנה הייתה האישה האהובה הראשונה, אך מכיוון שהייתה עקרה לקח לו אלקנה אישה שנייה שתלד לו ילדים, אישה שפחות אהב, כדרך התנ"ך לרוב (דנו בזה כאן לאחרונה). בנוסף, לפנינה יש רומן מן הצד עם איש כנעני (הספר בכלל נוטף מיניות), דבר שאין לו כל אחיזה בטקסט המקראי ונראה שכל הסיפור הובא רק כדי להטיח את המחאה הפמיניסטית הגדולה, כפי שאומרת פנינה: ""חוק המתיר לגבר לדעת אישה אחרת על פני אשתו, אך אוסר על אישה לדעת גבר אחר על פני בעלה, אין בו צדק", קראה וקולה גבר לפתע והרעיד מזעם" (עמ' 123). זו מחאה פמיניסטית לגיטימית ואף מובנת מאליה.

דבר זה מוביל לדבר נוסף: עובדה היא שרוב הרומנים התנ"כיים שיוצאים כאן הם נשיים; הם נכתבו על-ידי נשים וגיבורותיהן הן נשים. לדעתי הדבר אימננטי, מובן מתוך עצמו. כבר עמדתי על כך בביקורתי על ברנדס, כי בעוד הטקסט המקראי הוא חסכוני-גברי וגם הפרשנות המסורתית לו, העניינית והקורקטית, היא עסק של גברים, הרי שההרחבה של הסיפורים התמציתיים לכלל רומן, המפרט את הרגשות והתחושות השונים בהרחבה, נראה שהוא מתאים במיוחד דווקא לנשים. כלומר, פריסת הסיפור כרומן היא ה"פרשנות" הנשית החדשה. אך שוב, לעניין הספר הזה, כדי שפרשנות תהיה מעניינת היא צריכה לקיים זיקה לטקסט המקורי ולהציע לו אינטרפרטציה ייחודית, הנובעת מבין השורות, וכאן מעט מכל זה נעשה, לצערי. אבל היי, אולי זו החשיבה הגברית שלי מדברת…

עד כאן החצי הראשון של הספר. בחצי השני שמואל חושק באימו החורגת פנינה, אף כי הוא מתגבר על יצרו. באחרית דבר המחברת טוענת כי אין הדבר זר לרוח התנ"ך ומביאה כדוגמא את ראובן, אבשלום ואדוניה, ששכבו או ביקשו לשכב עם נשות אביהם. אבל היא הנותנת! – שהרי התנ"ך מתייחס בשלילה למימוש הזה של התשוקה האדיפלית ומעניש אותה בחומרה: ראובן קולל ואבשלום ואדוניה הומתו. לא דבר שעשוי להתאים לדמות חיובית ונערצת כזו של שמואל. ההנמכה כאן ברורה. אמנם כאן כבר יש פרשנות, אך היא רחוקה מאוד מהמקור התנ"כי. גם הדוגמאות שהמחברת נותנת לניאוף – לאה, בת-שבע והרעיה משיר השירים – לא באמת נואפות, אלא לכל היותר נשים אסרטיביות. ונראה שלשיא הגיחוך הספר מגיע כאשר אלקנה מקנא בפנינה ששהתה עם שמואל ואומר עליו כי: "בגיל שש-עשרה כבר ידע יותר נערות מאשר יודעים רוב הגברים עד יום מותם" (עמ' 239).

לסיכום, זה בסדר להזדהות עם פנינה ולנסות לפצות אותה, אך ניתן לצפות לקצת יותר נאמנות לרוח התנ"ך, שמה לעשות – לא נכתב בדורנו.